קורס ערים מעורבות במספרים

בין החודשים אוקטובר 2023 למרץ 2024 התקיים המחזור ה-7 של הקורס שלנו מובילי.ות שינוי בערים המעורבות. השנה קיימנו את הקורס בשיתוף עם ארגון סיכוי-אופוק. סיימו אותו בהצלחה 19 משתתפות.ים, מתוכן 8 פלסטיניות.ים ו-11 יהודיות.ים, 17 נשים ו-2 גברים. המשתתפות.ים הגיעו מתחומי חינוך, אקטיביזם ואמנות, ומתגוררות.ים ופועלות.ים בערים יאפא, רמלה, ירושלים, חיפא, רהט, נהריה ונווה שלום. סך הכל קיימנו 11 מפגשים, כל מפגש 6 שעות, שמתוכם סוף שבוע מרוכז אחד בן 3 ימים. הקורס כלל סה"כ 85 שעות לימוד.

כמו כל קורסי "סוכני.ות השינוי" שלנו, גם קורס ערים מעורבות מורכב מ-3 צירי למידה מקבילים: דיאלוג (דו לאומי וחד לאומי), רכישת ידע (באמצעות הרצאות של 12 מומחים.ות מהשטח ו-3 סיורים) ובניית פרויקטים. בקורס התקיימו 3 סיורים לימודיים – האחד לחיפה, והועבר ע"י ח'ולוד אבו אחמד בוגרת המחזור ה-6 של קורס זה, השני לנגב, אותו עזרה להרכיב אחת ממשתפות הקורס שגרה באזור, והשלישי סיור בכפר נווה שלום שאורגן מההתחלה ועד הסוף על ידי 3 ממשתתפות הקורס שגרות בנווה שלום. בסיום הקורס משתתפת התייחסה לנושא הסיורים ואמרה: "הסיורים היו בהובלת המשתתפות וזה הראה לי שאנחנו אקטיביסטיות. אני מאוד מעריכה את הקורס שנותנים לנו לקחת הובלה."

__

מובילי.ות הקורס

אברהים אגבאריה – מנחה שותף, בית הספר לשלום

עובד סוציאלי. בעל ניסיון של למעלה מעשרים שנה בתחומי הטיפול, ההדרכה והנחיית הקבוצות. עסק במשך שנים בהנחיית קבוצות דיאלוג בבית הספר לשלום בנווה שלום. בוגר התוכנית להנחיית קבוצת קונפליקט. בוגר קורס מובילי שינוי בערים משותפות והנחה את המחזור האחרון בקורס הזה.

מורן בריר – מנחה שותפה, בית הספר לשלום

מנחת קבוצות, מלווה תהליכי יצירה קבוצתיים, יוצרת וידאו ועוסקת בדמיון פוליטי. עוסקת בחיבורים שבין אקטיביזם, חינוך ומדיה. בוגרת התוכנית להנחיית קבוצת קונפליקט ורכזת המדיה של בית הספר לשלום.

יעל פדרמן – שותפה בעיצוב הקורס ומלווה ליוזמות מדיניות, סיכוי-אופוק

בוגרת תואר ראשון בגיאוגרפיה ופיתוח סביבתי ופסיכולוגיה באוניברסיטת בן גוריון בנגב ותואר שני במדיניות תכנון סביבתי מאוניברסיטת רדבוד שבהולנד. בשנים האחרונות עבדה בא.ס.ף ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט, כמתכננת אורבנית קהילתית במינהל קהילתי לב העיר ירושלים וכן בארגוני חברה אזרחית נוספים. כיום עובדת בעמותת סיכוי-אופוק כרכזת פרויקט מרחב ציבורי משותף.

__

איך אפשר לפתוח קורס כשבדיוק נפתחת מלחמה?

"זה הפך להיות מקום בטוח בתוך מאורעות הזוועה שאנו נמצאים בתוכם". ע' משתתף יהודי.

"מאז המפגש הקודם הצלחתי להתחבר לכאב שלי כיהודיה, מה שלא הצלחתי קודם. לפני כן פחדתי להרגיש כי אני יודעת שמנכסים לי את הכאב ועושים בו ניצול ציני פוליטי. המפגש איפשר לי להשתחרר מזה". א' משתתפת יהודיה

העבודה על הקורס התחילה ביוני 2023, עם ביסוס שיתוף הפעולה עם סיכוי-אופוק, הרכבת הסילבוס והכנות לקראת מחזור חדש. את גיוס הקבוצה התחלנו באוגוסט 2023, קיימנו ראיונות עם המועמדים.ות בספטמבר ותחילת אוקטובר, כשבסופו של השבוע הראשון של אוקטובר 2023 סגרנו קבוצה מגוונת ומרשימה של 24 משתתפים.ות. הקורס היה אמור להיפתח ב-13.10, עם סופשבוע של פתיחה והיכרות בן יומיים (שישי-שבת) בנווה שלום.

ואז הגיע ה-7.10 וטרף לכולם.ן את הקלפים. גם לנו.

בימים הראשונים של המלחמה היה כאוס גדול, ולא ידענו אם המשתתפות ירצו להתחיל את הקורס. את המפגש הראשון החלטנו לבטל, ובמקום זה ערכנו שיחות אישיות עם כל המשתתפות.ים כדי לראות מה שלום כולן.ם. הופתענו ושמחנו לגלות שרובן המוחלט הביעו רצון להשתתף בקורס כמתוכנן. היתה אפילו תחושה שהם זקוקים לזה ומחכים לזה, דווקא בגלל המלחמה, גם בגלל שאין מקומות אחרים להיפגש ולדבר, וגם כי קורים דברים קשים ויש צורך בעיבוד של המצב וחיזוק שותפויות. בדיעבד אף אפשר לומר בזהירות שהמלחמה והקושי הפוליטי והרגשי דרבנו חלק מהן להשתתף בקורס. אפשר היה לראות את זה למשל באחוז היעדרויות מאד קטן ביחס לקורסים אחרים שלנו.

וכך החלטנו להתחיל את הקורס במפגש חד-לאומי אונליין ב-27.10. ההחלטה לקיים מפגש חד-לאומי נבעה מכך שהמשתתפים.ות לא הכירו זו את זה ואנחנו בעצמנו לא הכרנו את הקבוצה, כך שרצינו לנהוג באחריות ולהוביל למפגש תוך בניה זהירה והדרגתית של אמון והקשבה. ההחלטה שזה יהיה אונליין נבעה מכך שבשבועות אלו עוד היו שיגורי טילים רבים ברחבי הארץ והדרכים לא היו בטוחות לנסיעה. מהות המפגש היתה לערוך היכרות ראשונית בפורמט החד-לאומי ולהתחיל לשתף איפה כל אחת נמצאת בתוך הכאוס הכללי.

ה-10 בנובמבר היה המפגש הפיזי הדו-לאומי הראשון של הקבוצה והוא לווה ברגשות מעורבים רבים. מצד אחד תחושה חגיגית של התחלה של מסע משותף. מצד שני, תחושות הטראומה והאימה בקרב כל המשתתפים, יהודים ופלסטינים, היו כל כך ראשוניות ועוצמתיות והן העיבו על כל אפשרות לשמוח. גם בדיאלוג אפשר היה לחוש את הטלטלה שכולן עברו, היה רצון וניסיונות לבנות אמון ולהניח תשתית לשיח אמיתי וכנה, לצד שאלות נוקבות לצד השני לגבי העמדות של כולם על המאורעות, מלוות בתחושות של כעס, אכזבה, פחד והתנגדות.

בהמשך, ובנוסף לשינויים הראשונים בלוח הזמנים, המלחמה יצרה צורך לשינוי בחלק מנושאי המפגשים ובסדר שלהם ואכן עשינו התאמות רלוונטיות לתקופה. כך למשל החלטנו להביא את מנכ"ל ארגון עדאלה, חסן ג'בארין, כמרצה ראשון לדבר על צמצום מרחב חופש הביטוי בעת המלחמה, ואת פדאא שחאדה חברת מועצת עיריית לוד לשעבר על השפעת המלחמה על הפשיעה בחברה הפלסטינית (ראו הרחבות על ההרצאות בקורס בהמשך).

__

דיאלוג בשעת מלחמה

"כשאני מנסה להיזכר למה באתי לקורס… אני בכלל לא זוכרת מי הייתי לפני המלחמה. עברתי טלטלה ואני מבינה את העוולות אבל קשה להבין מה לעשות עם זה. במהלך המפגשים קיבלתי תשובות להרבה מהשאלות, והבנתי שאפשר לייצר משהו בעל משמעות בתוך הכאב העצום." א' משתתפת יהודיה

"לי זה לא מרגיש סיום אלא התחלה של משהו אחר. פתאום אני רוצה דיאלוג ועימותים, מה שלא הרגשתי קודם. בחוץ הפערים לא מקבלים ביטוי בשיח, לא שומעים את שני הצדדים, כאילו מרימים ידיים מראש ולא מתחילים לדבר. אבל כאן נתנו לזה מקום והתעכבנו על זה." י' משתתפת פלסטינית

"הקורס היה עבורי פתח לראות את המציאות כמו שהיא באמת" נ' משתתפת יהודיה

להסכים לעבור תהליך דו לאומי משמעותי בעיצומה של המלחמה שהיא אולי המדממת והאכזרית ביותר שהיתה בין הצדדים, זה עניין לא פשוט ולא מובן מאליו. ואכן, המשתתפות.ים שלנו הביעו אומץ ומסירות אדירים, בעצם זה שהן.ם הסכימו לבוא, כל מפגש מחדש. הנוכחות שלהן.ם, שהיתה גם נוכחות פיזית, אבל יותר מזה – נוכחות רגשית עמוקה, איפשרה לתהליך האישי והקבוצתי להיות עמוק ומשמעותי. יותר מקורסים אחרים, ניתן מקום רב לתחושות קשות של יאוש, פקפוק, פחד, אבל, זעם וצער גדול. נראה שהמרחב איפשר ביטוי אמיתי, מה שאיפשר הקשבה ובניית אמון, היכרות מעמיקה בין הצדדים ותזוזה – גם בתודעה האישית של כל אחת וגם לכיוון של עשייה. להלן מספר תמות שעלו ביחידות הדיאלוג:

בשני המפגשים הראשונים היה גישוש ראשוני, שלעיתים היה אף מאד ישיר ופחות מעודן מגישושים ראשוניים בקורסים אחרים, כנראה בהשפעת הקיצוניות של המלחמה. היה אומץ, וכנראה גם צורך, של שני הצדדים "לקפוץ למים" ולברר עמדות אחד של השניה אל מול המאורעות. עם זאת, הקבוצה ידעה גם להכיל אמירות מורכבות כדי לאפשר ביטוי והקשבה, וגם לקחת צעד אחורה כשהרגישו שיש צורך להאט או לחזור לבסיס של בניית אמון. לאט לאט התאפשר שיח עדין יותר ומורכב על מיקומים ביחס לזהויות וביחס לחברה. בנוסף, עלתה שאלה ביחס לקולות שלא נמצאים בחדר משתי החברות – איך אנחנו מתייחסים לקולות הקיצוניים? האם להביא אותם לחדר כי זה חלק מהחברה, או להשאיר אותם בחוץ כדי ליצור את המרחב הרצוי לנו? שאלה נוספת שעלתה בשלב מוקדם וליווותה את הדיאלוג לכל אורכו היא שאלת השותפות. נשאל, מה קודם למה – אקטיביזם או שותפות? היה בירור קבוצתי לגבי העמדות שלהם ביחס לשותפות ויציאה לפעולה משותפת או נפרדת.

בהמשך הדיאלוג נפתחה שאלת הטרמינולוגיה, ומה שהיא מסמלת מבחינת הנרטיבים השונים. בשפה מלחמתית הונחו מספר "פצצות" במרכז החדר לדיאלוג. עלתה שאלה סביב חמאס כארגון שפועל גם למען חופש, הלגיטימציה שיכולה להשתמע למעשיו, ומונחים נוספים שעלו למבחן כמו חברה משותפת, מחבל וטרור. נשאלו השאלות מי מגדיר את המושגים האלה ואילו הנחות יסוד יש לכל צד כשהוא משתמש במונח כזה או אחר, איך השפה משמרת יחסי כח ועל האפשרות לשנות את זה באמצעות שינוי הטרמינולוגיה. עוד דובר על נושא המגדר, גברים לעומת נשים. עלתה השאלה – מה מספר לנו היחס של גברים-נשים בחדר (2 גברים, 17 נשים) על החוץ? המשתתפים העלו שבאחת ההרצאות הם שמעו שגברים מעורבים בפשיעה ורצח, ובחדר אנחנו רואים שהנשים מעורבות יותר בארגוני השינוי.

באחת מהמשבצות הדיאלוג החד-לאומי היהודי, הקבוצה עסקה בדיון עומק על מנגנונים של מחיקה, איך זה בא לידי ביטוי בחיים שלהם, ומה האחריות שלהם לפעולה מרגע שמבינים את הסיפור שהשתיקו והסתירו מהם. היה גם מבט לעתיד – איך אנחנו יכולות לייצר עכשיו סיפור חדש שלא מוחק, שמרחיב את הסיפור.

החד לאומי הפלסטיני, שרת את המקום של להתאבל ולשתף בעצב כי במקומות אחרים אסור להם להביע את העצב הזה. היה הרבה שיתוף רגשות והיה צורך לדבר, והיתה תחושה שרק הקבוצה הזו תבין את התחושות שלהם. עלה הרבה יאוש גדול מהמצב הכללי והרגשה שאי אפשר לשנות את המצב בגלל מידת הטראומה, ובשל העוצמות הרגשיות הקשורות במלחמה בעזה ומה שקורה שם. החד לאומי הפלסטיני שיקף את מידת הדיכוי וההפחדה המשטרית וההתנכלות לפלסטינים בישראל סביב חופש הביטוי. המפגשים יצרו פלטפורמה נוחה עם בסיס אמון לביטוי חופשי לא רק לרגשות אלא גם לעמדות כלפי מה שמתחולל בחוץ והחיבור לטראומה הלאומית בעבר וכיום.

בעקבות הסיור בחיפה קרה דבר מעניין והיה פער ניכר בעיסוק של כל קבוצה: הקבוצה הפלסטינית היתה עסוקה בזהות הפלסטינית ובאפשרות שלה לקבל ביטוי במרחב החיפאי לעומת מרחבים אחרים בהם היא מחוקה. לעומת זאת הקבוצה היהודית היתה עסוקה בשאלות של יחסים בין יהודים לפלסטינים: מהי המהות של דו קיום בחיפה – האם הוא שטחי או עמוק? האם זה מודל ראוי? האם חייב להיות מאבק כדי שתהיה שותפות? ועוד.

לקראת סיום התהליך, חזרה ועלתה התמה של השותפות. ניכר שוני בתוך הקבוצה מבחינת כיוון התנועתיות – חלק נעו ממקום של אמונה חזקה בחד לאומיות למקום של התקרבות לשותפות, וחלק נעו ממקום של אמונה חזקה בשותפות למקום שמציב עליה סימני שאלה ותחושה שהשותפות נפגעה מאוד ושלא בטוח שהיא מתאימה כרגע. אנחנו רואים במקום הזה, שמעז לשים סימני שאלה ולדבר לעומק על השאלות הקשות – מקום שיש בו תקווה לשינוי ולמשהו חדש ואחר. התהליך הקבוצתי היה משמעותי מבחינה זו שגרם לאנשים לזוז ברמה האישית מבחינת התודעה.

__

יוזמות של משתתפות.ים

החיבור בין המשתתפות במהלך הקורס היה מיוחד ועמוק, נוצרו קשרי חברות, אידאולוגיה ושותפות בעשייה שממשיכים עד היום. בנוסף ניכר שהמשתתפות התחברו מאד לבית הספר לשלום – 7 מהמשתתפות בקורס הגיעו לכנס הבוגרים.ות שהיה במאי, כשאחת מהן גם התנדבה לעזור בכנס. בנוסף, הרבה מהמשתתפות הגיעו לקורסים ולפעילויות נוספים שלנו – שתיים מהמשתתפות המשיכו לקורס הנחיית קבוצות שלנו שהתחיל ביוני, ו-3 משתתפות המשיכו לקורס תרגום סימולטני שהתחיל תוך כדי קורס ערים מעורבות.

שתי משתתפות שהכירו בקורס ומתגוררות באותה העיר החלו במהלך הקורס להיפגש למפגשי חילופי שפה ערבית-עברית שנמשכים עד היום.

משתתפת אחת החלה כבר בתחילת הקורס ולטענתה בזכותו, פרויקט של מפגשים של צעירים.ות ללמידה ביקורתית של המציאות, היא קראה לו "נפגשות". זו היתה קבוצה פתוחה, כלומר ניתן היה להצטרף אליה בכל עת וכל מפגש עמד בפני עצמו. כל מפגש אירח מרצה מתחום אחר בנושאים כמו מבוא לכיבוש, נושא הדיור ביפו ונושא האזרחות במזרח ירושלים. כמו כן היו מספר סיורים לימודיים, אחד מהם לליפתא, בו למדו על ההיסטוריה הפלסטינית של המקום ועל הנכבה של 1948. המפגשים נערכו פעם בחודש ונערכו בין נובמבר 2023 למאי 2024.

שתי משתתפות הציגו את הפרויקטים שהן עובדות עליהן בפאנל בכנס הבוגרים.ות:

עינת בצלאל הציגה את "קהילת אמנים רב תרבותית לאמנויות הבמה" – תכנית רזידנסי נודד. זוהי תכנית ייחודית המתקיימת בשיתוף פעולה עם מספר מוקדי תרבות מקומיים. מטרת העל של תכנית הרזידנסי היא לאפשר מרחב לדיאלוג בין-תרבותי לצד מחקר אמנותי אישי וקולקטיבי שיוביל ליצירה תרבותית-פלורליסטית משותפת אשר תתרום לשדה האמנותי הרחב בתוך ההקשר המקומי-גיאוגרפי-היסטורי. האמנים והאמניות פועלים.ות בתחומי אמנויות הבמה השונים כגון: מחול, תיאטרון, אמנות חזותית, קולנוע, פרפורמנס, שירה, מוזיקה ועוד.

אינאס אוסרוף אבו סייף הציגה את הפרויקט שלה Will Return שנעשה בשיתוף עם נועה סומר כהן, משתתפת נוספת בקורס. הפרויקט יחקור בעלות על בתים ביאפא מלפני שנת 1948, לאחר אישור תחקיר ותיעוד ייצרו פלטות מקרמיקה בהן יצוינו פרטים על כל בית – כגון שם המשפחה שגרה שם, שמות בני המשפחה ומתי גורשו.

פרויקטים נוספים החלו בקורס ונמצאים כרגע בשלבי פיתוח שונים, חלקם ישתתפו בהאקתון פיתוח הפרויקטים שבית הספר לשלום מציע לבוגריו בספטמבר 2024.

באופן כללי ניתן לראות רבות מבוגרות.ים הקורס שהשתלבו בעשייה לשינוי וצדק במרחבים שונים – בהפגנות נגד המלחמה, בארגוני חברה אזרחית כמו סדאקה-רעות, עומדים ביחד וגוף התקשורת פוליטיקלי קוראת. גם במרחבים בהם הם פעלו קודם – הכשרתם כסוכני שינוי הביאה תוכן וכלים חדשים לעשייה הקודמת שלהם.

__

הרצאות של מרצים.ות

המלחמה הציבה אתגרים חדשים בכל הקשור ליחסי יהודים-פלסטינים במרחב, ואנחנו לקחנו על עצמנו תפקיד בזיהוי מגמות אלו, למידה ממומחים.ות וחשיבה על אסטרטגיות התמודדות. כך בעצם התאמנו את תכני הקורס של מובילי.ות שינוי בערים המעורבות לתקופה, כדי שנוכל לתת כלים וידע רלוונטיים למשתתפים.ות על מנת לפעול בתקופה הזו. במקביל, גם אנחנו כארגון למדנו מכך על השפעות המלחמה על המרחב שלנו ועל אפשרויות התגובה שלנו. להלן פירוט על מספר הרצאות שניתנו במסגרת הקורס.

ההרצאה הראשונה שניתנה בקורס היתה מפי חסן ג'בארין, מנכ"ל מרכז עדאלה לזכויות המיעוט הפלסטיני בישראל, על צמצום מרחב חופש הביטוי בעת המלחמה. ההרצאה הציגה את מגמת הרדיפה המוסדית האינטנסיבית כלפי אזרחים פלסטינים בישראל מאז תחילת המלחמה, החל מסטודנטים, דרך מרצים ואנשי מקצוע שונים ועד לדמויות ציבוריות. מגמה זו באה לידי ביטוי במעצרים, האשמות שווא, חוסר הליך הוגן והשעיות. לקריאה נוספת על ההרצאה של חסן.

הרצאה נוספת ניתנה על ידי עופר דגן, מנכ"ל שותף של ארגון סיכוי-אופוק, שהציג ניתוח של המדיניות הכלכלית הישראלית ארוכת השנים מאז קום המדינה, שטיפחה פרקטיקות מפלות, יצרה פערים חברתיים והובילה להידרדרות בשירותי הבריאות והרווחה עבור פלסטינים אזרחי המדינה. כמו כן, ההרצאה דנה בניסיונות של השנים האחרונות להשפיע על המדיניות לכדי שינוי המצב הזה. לקריאה נוספת על ההרצאה של עופר.

הרצאה שלישית, שניתנה מפי עמר אלע'בארי, מנהל תחום מרחב לשיבה בארגון זוכרות, סיפרה את סיפור היווצרותן של "הערים המעורבות" מנקודת מבט של הנכבה. הוא הראה כיצד ערים אלו, שהיו ערים פלסטיניות משגשגות והפכו בכח לערים מעורבות, הן למעשה תוצאה של טיהור אתני אכזרי, שנושאות טראומות שלא קיבלו הכרה וטיפול עד היום. זו גם הסיבה לטענתו שאנחנו רואים התפרצויות אלימות במרחבים אלו עד היום, כמו במקרה של אירועי מאי 2021. לקריאה נוספת על ההרצאה של עומר.

בתמונות: עופר דגן, עמר אלע'בארי, ושקופית מההרצאה של עמר

__

הרצאות נוספות שהיו בקורס:

פדאא שחאדה, מתנועת "נשים נגד נשק" שדיברה על נשק ופשיעה בחברה הערבית בצל המלחמה; איה זינאתי, פעילה פמיניסטית, שהעבירה סדנה על פיתוח יוזמות וכלים לבניית פרויקט; פרופ' דניאל מונטרסקו, אנתרופולוג וחוקר ערים מעורבות בישראל, שהציג את המקרה של יפו וסקר מקרים של ערים מעורבות בעולם; קיימנו פאנל של 'טעימות' מעבודת שטח לקידום חיים משותפים בערים המעורבות, ובו דיברו 3 דוברים: האוצרת ולריה גסלב על תחום האמנות, עבד אבו שחאדה, חבר מועצת עיריית תל אביב ופעיל יפואי ותיק על ג'נטריפיקציה ודיור, ונטלי לוי, חוקרת בתחום החינוך על חינוך דו לשוני; בנוסף התקיימה סדנת דמיון פוליטי שהועברה ע"י מורן בריר, מנחת הקורס, שמטרתה לאמן את שריר הדמיון הקולקטיבי ולשרטט חזון עתידי משותף, בהיר ורצוי.

__

לסיכום

רגעים ספורים לפני תחילת הקורס חווינו את הטלטלה הגדולה של טבח ה-7 באוקטובר ומלחמת ההשמדה האכזרית על עזה שנמשכת לצערנו עד עצם כתיבת שורות אלו, וסיומה לא נראה באופק. ובתוך ההקשר הזה, מחזור 7 של קורס מובילי.ות שינוי בערים המעורבות לא רק שיצא לדרך כמתוכנן, אלא גם נחתם כהצלחה. אנחנו כארגון תירגלנו גמישות ושינויים לנוכח מציאות מגבילה, והמשתתפים.ות שלנו עברו תהליך עמוק, רכשו כלים להבנת המציאות והתמודדות איתה, ויצאו לעשייה משמעותית בשטח.

ראינו איך האירועים הפוליטיים משפיעים על היחסים של המשתתפים.ות עם הזירה המוניציפלית. במצב בו יורד האמון בממסד על כל מוסדותיו, הפעילים.ות בערים המעורבות לא מעוניינים.ות, או לא יכולים.ות, לעבוד בתוך הממסד. מצאנו שיש לנו מקום כארגון לחזק את האקטיביזם מחוץ למוסדות ולייצר פלטפורמה אלטרנטיבית לעשייה ולרישות בין הפעילים.ות. גילינו שגם בשעה הקשה ביותר – יש עם מי לעבוד. יש א.נשים עם רצון, אמונה, יכולת ומחויבות להמשיך ולהיאבק למען עתיד טוב יותר שכולל סוף למלחמה ולדיכוי, ויצירת יחסים בריאים בין פלסטינים.ות ויהודים.ות. גילינו ששווה להיאבק על קיום המפגשים האלה, על אף הקושי הבלתי נסבל שבחוץ, כי חשוב לייצר את העוגן הזה עבורנו ועבור הבוגרים.ות שלנו, שממנו ניתן לפעול לשינוי המציאות, גם בעת הזו.

__

תמונות מהסיור לחיפה

 __

תמונות מהסיור לנגב

 

__