בתקופה שבין ספטמבר 2020 לנובמבר 2021 התקיים בבי"ס לשלום קורס ראשון מסוגו, המכשיר סוכני/ות שינוי בתחום אמנות הבמה והקולנוע.

בית הספר לשלום מכשיר א/נשים בתחומים שונים להיות סוכני/ות שינוי נגד הגזענות, בקידום שוויון וזכויות אדם, ובייזום פרויקטים משותפים ליהודים/ות ופלסטינים/ות. בין התחומים בהם אנחנו מכשירים סוכני/ות שינוי ישנם למשל: עריכת דין, תכנון ואדריכלות, בריאות הנפש, פוליטיקאים, עיתונאים ועוד.

מערך היחסים בין הערבים והיהודים, הפלסטינים והישראלים, דורש שינוי תפיסות עמוקות של כל צד על הצד השני. אחת הדרכים להשפיע על המציאות היא דרך יצירה באמנות הבמה, הצילום והקולנוע. אמני/ות הבמה, הצילום והקולנוע ביכולתן/ם ליצור אמנות שמעוררת שיח אחר, שמאתגרת ומרחיבה את חופש הביטוי ומביאה לקידמת הבמה נושאים שלא היו מקבלים חשיפה בדרך אחרת.

בקורס השתתפו 18 אמנים אמניות, פלסטיניות/ים ויהודיות/ים, והוא כלל דיאלוג בין זהויות, חלק עיוני – ובו למידה הן על ההיסטוריה והן על תחום האמנות בהקשר הקונפליקט וחלק מעשי – ובו יצרו המשתתפים/ות יצירות אישיות או קבוצתיות.

בהמשך הדף למטה תוכלו לראות חלק מן היצירות שיצרו משתתפי/ות הקורס, ותמונות מאירוע הסיום.

רכזות ומנחות הקורס: שהירה שלבי, עינת ויצמן ודר' נאוה זוננשיין.

 

עינת ויצמן, אמנית פוליטית בולטת ואחת ממנחות הקורס, מספרת על הקורס:

– ספרי על התהליך שעברה הקבוצה – איך התחילו, מה עברו ואיך הם מסיימים/ות אותו.

עברנו קורס שהיה מאוד מאתגר קודם כל ברמה הטכנית – סגרים, ריחוק חברתי, ביטולים וכדומה, כשלמעשה אנחנו – נאווה זוננשיין, שאהירה שלבי ואני מנסות ליצור רצף וקירבה בין המשתתפים/ות. מלבד האתגר הטכני הזה, מאוסף של אינדיבידואלים הפכנו לקבוצה שעברה תהליך שהיה לי מאוד מעניין לצפות בו מהצד וגם לקחת בו חלק. היו רגעים במפגשים הראשונים שלא היו קלים ואפילו חששתי מהתפרקות הקבוצה או מפרישה של כמה מהמשתתפים, אבל לשמחתי אנשים לא ויתרו וזה השתלם. הדבק היה גם חברתי – סופי השבוע והבילוי המשותף היו חלק בלתי נפרד מהשיחות הארוכות על הפוליטי ומהשיתוף האמנותי.

– איך התהליך שהקבוצה עברה משפיע על המציאות החברתית-פוליטית? איזה שינוי הקבוצה עושה במציאות?

כל שינוי קטן משפיע. העובדה שחלק מהמשתתפים עברו מעיסוק אמנותי מסוים לעיסוק אמנותי פוליטי הוא הצלחה גדולה בעיני. הרי המטרה של הקורס היה ליצור דור אחר של יוצרים ויוצרות – שיהיו אקטיביסטים, שהדחף שלהם יהיה לחולל שינוי ולעורר שיח. והכי חשוב – שיהיו ביקורתיים/ות ואמיצים/ות. בעיני סוג כזה של אמנים הם העתיד והתקוה. חלקם של המשתתפים/ות הגיעו כבר כאלה וחלקם קיבלו דחיפה או מוטיבציה חדשה.

חלק מהמשתתפים קיבלו השראה מהכפר הלא מוכר אל ערקיב, כפר שנהרס עד היום 194 פעמים ונבנה מחדש. אני מאמינה שהם ימשיכו להגיע לאל ערקיב – כל אחד שמגיע לשם ותורם מזמנו ומכוח העבודה האמנותי שלו לכפר מחולל שינוי גדול קודם כל בנפשם של ילדי הכפר אבל גם בתודעה.

– איך את רואה את האופק של הקבוצה הספציפית הזו, כמקדמת שינוי בתחומה? כקבוצה או כפרטים.

אני חושבת ששדה האמנות צריך להשתנות ואני מאמינה שלאמנות יש כח לחולל שינוי. צריך לזכור ששדה המאבק שלנו זה התודעה או הנרטיב ולאמנות יש את היכולת להגיע ישר ללב ולראש של הצופים/ות, לעקוף את המובן מאליו, ולשאול שאלות שאי אפשר להיתקל בהן בתקשורת או בשדה הפוליטי. לפתוח צוהר למקומות שאף אחד אחר לא נכנס ולא רוצה להיכנס.

– מה היה הקורס עבורך?

הקורס הזה היה עבורי שיחה. שיחה ארוכה ומתמשכת שנפרסה על כמעט שנה, השיח עבר בין שאלות אתיות ופוליטיות ואישיות והיה מלא בויכוחים, דמעות, אינטימיות גדולה, זרות, סקרנות, כעס וגם יאוש. וגם אהבה. וככה היא גם האמנות.

דרך השיחה הארוכה הזאת התחדד לי – ואני מקוה שגם למשתתפים/ות האחרים/ות – על מה חשוב לדבר. ודרך תרגום השיחה שלנו לאמנות, נוכל לתקשר החוצה את הרעיונות שלנו את השאלות שלנו על המציאות שבה אנחנו חיים.

– ספרי משהו שהיה בשבילך מעניין במיוחד בתהליך.

אני חושבת שהרגעים החזקים היו בקונפליקטים, באי ההסכמות, בכשלון השפה. שם נוצר החיבור. כשכולנו הסכמנו על הפוליטי והמוסרי לא היה עניין. ההיכרות והשינוי מגיעים מהחריקות. לכן בכל פעם שמישהו הרים קול, בכל פעם כשפחדתי שהינה הכל הולך להתפרק, בכל פעם שמישהי פרצה בבכי של עלבון – שם התחוללה הדרמה ושם התגלתה האמת, לא רק האישית אלא הפוליטית. השינוי הגיע מתוך כשלונות התקשורת והבירור שלהם.

 

בין היצירות שעשו המשתתפים/ות במהלך הקורס:

מניפסט של לוחם חירות | סרט קצר
רעיון: גילי מייזלר
ביצוע: גילי מייזלר, באסל טנוס
(שניהם משתתפי הקורס)
צפו בסרט:

 

"חיים בצל המוות" | סרט דוקומנטרי
יצירתו של בילאל יוסף
סרט דוקומנטרי על הפשיעה בחברה הערבית בישראל ועל ההתעלמות הממסדית המכוונת. הסרט עוקב אחר פורום האמהות השכולות, שאיבדו בן משפחה במקרי הרצח של כנופיות הפשע המסתובבות חופשי. הסרט יצא בקרוב ב"כאן 11". בילאל התראיין לכתבה באתר Ynet, והוא אומר:
"אשתי בהיריון עם בננו הרביעי – ואני חרד לעתיד ילדינו", הודה יוסף בריאיון ל-ynet. "כשהייתי ילד, הייתי מסתובב בכפר שלי, דבוריה, כאוות נפשי. היום, הבן שלי לא מכיר את השכונה. בגלל הפחד – אני לא מוציא אותו מהבית".
מלבד עבודה על סרטו, שישודר בקרוב ב"כאן 11", יוסף הציע לקיים הפגנות שבועיות מול ביתו של השר לביטחון הפנים עמר בר לב. "הירי הוא על בסיס שבועי כמעט. לא עובר שבוע בלי יריות", אמר. חוסר הביטחון האישי ותחושת הפחד, הם שהביאו אותו להציף את הנושא בטוויטר. "עשיתי את זה מתסכול אחרי ששמעתי על רצח כפול. הזמנתי רק כמה חברים – לא ציפיתי שכל כך הרבה אנשים ייקחו בזה חלק".
לקריאת הכתבה המלאה
צפו בטריילר של הסרט:

 

ריקמת אל-עראקיב 2021
יצירתו של: אורי רוף
עבודת אמנות קהילתית של קולקטיב סימן ש- علامه Simanche – Alama
נשות ואנשי אל עראקיב, בהנחייתם והשתתפותם של אדם אוריאל רוף, מירב וייס, וליאורה גינת
הסכסוך הישראלי-פלסטיני בעיניי הוא בעיקר סכסוך של דימויים קולקטיביים. לכן, בהקשר זה אמנות אינה פריט יוקרה, אלה בסיס חיוני לשינוי אמיתי. הרעיון בפרויקט ׳ריקמת אל עראקיב׳, הוא לחבר בין צורות דומות של תרבויות שונות (וזמנים שונים), ובאותה מחווה להפוך את פירושם: צורת הריקמה היא כתשובה ל-Bayeux Tapestry ("שטיח באייה"), משנת 1077 לספירה. בריקמה זו, מנציחים הנורמאנים הדוברי צרפתית את הצלחת כיבושם של האי הבריטי בקרב הייסטינגס (the battle of Hastings), אשר התרחש 11 שנה לפני, בשנת 1066. הריקמה נחשבת לאיקונה בתולדות האמנות המערבית, אך סיפור הנכבשים לא מסופר בה כלל. בריקמת אל עראקיב, באמצעות מדיום עם שורשים עמוקים – הן במסורת האסלמית בכלל והבדואית בפרט, והן במסורות הנוצרית והיהודית – מספרות נשות ואנשי הכפר את סיפורם, כקהילה אמיצה שמסרבת להימחק מהאדמה, מהמפה, ומההיסטוריה של עצמה.

 

אסתטיקה של יחסים
בהובלת: ולריה גסלב
ולריה, אוצרת מחיפה, ממשתתפות הקורס, כותבת על התהליך:
"עצם המפגש – של יוצרים שמנסים להבין את מקומם בחברה שלנו, לאור האתגרים הפוליטיים שסביבנו – היתה פעולה אמנותית. כאוצרת הפועלת ליצירת מרחבים משותפים והזנת הדמיון הפוליטי, ההשתתפות בקורס היוותה עבורי דוגמה למה שמכונה בתחום האמנות – "אסתטיקה של יחסים". בסיכום הקורס הצגתי פרויקטים דומים אשר אצרתי על מנת להכניס את עצם המפגש המתמשך בינינו להקשר של פרקטיקות אמנות חברתית עכשוויות".

 

שיעור שחייה | סרט מוקומנטרי קצר
יצירתה של: ורדית גולדנר
הסרטון מבקש לעסוק בתופעה של אי-הכנסת בדואים לבריכות השחייה הקיימות באזור הנגב והדרום. מדיניות מפלה זו קשורה לכמות מקרי הטביעות במגזר הבדואי מפני שחסרה להם הנגישות לשיעורי שחייה.
כיום חיים בנגב למעלה מ-200 אלף תושבים בדואים, כאשר בכל הישובים בהם הם גרים קיימת בריכת שחייה אחת אשר נחנכה בשנת 2017 (ברהט). לרוב הבדואים מופלים ומנועים מכניסה לבריכות בישובים היהודים. זהו סרטון מוקומנטרי בו נראות מורות יהודיות מלמדות בדואיות לשחות אך בשל המחסור בבריכות, השיעור יהיה ביבשה, זאת במטרה לעורר מחשבה על חוסר הנגישות של בדואים ללימודי שחייה במים.
הפרויקט קיבל את תמיכת מפעל הפיס.

 

יש לי חלום | טקסט אישי-פוליטי על מסע התפכחות
יצירתה של: עדי מור
"פעם איש מבוגר אמריקאי מטקסס שאל אותי אחרי שיחה פוליטית, "אז אתם ממש חיים כמו בסגרגיישן?". זה היה אגרוף לבטן, כמה עיוורון יש בעמדת כוח. ובכלל, כל החלומות החלוציים וכל חלומות הרובין הוד לא היו יכולים להתקיים אם היינו חיים ביחד." מחלום החלוצה על סוס ללא אוכף, דרך חלום רובין הוד ועד עאהד תמימי, עדי מור מתארת בכנות וברצינות עם נגיעות הומור, את תהליך ההתפכחות האישי-פוליטי שלה. לקריאת הטקסט המלא

 

תמונות מהאירוע המסכם של הקורס, שנערך ב-16 בנובמבר 2021: