יש לי חלום "I have a dream"

מאת יהודייה פריבילגיית פוסט ציונית

טקסט אישי-פוליטי על מסע התפכחות שנכתב ע"י עדי מור – משתתפת בקורס סוכני/ות שינוי אמנויות הבמה והמסך 2021 בתור פרויקט הסיכום שלה בקורס

כשהייתי ילדה מאוד אהבתי לקרוא ספרים, זה התחיל ב"קופיקו" ,הספר הראשון שסבתא שלי הכריחה אותי לקרוא כדי ללמוד עברית והמשיך, כמו ישראלית מצויה שקוראת ספרים, בספרי דבורה עומר, קראתי את כולם, על מניה שוחט ושרה גיבור נילי.

הייתי מדמיינת את עצמי, רכובה על סוס ללא אוכף, שיער מתבדר ברוח ומבט מלא חוצפה, קרועה בין אהבה לאידאולוגיה, זו שלא מפחדת מסכנה, מייבוש הביצה, מקריבה את ליבי הכאוב על מזבח הקמת החברה החדשה, ולמען ביוגרפיה, בכריכה עבה, עלי, אותה תכתוב דבורה עומר עצמה, וילדות בגילי יעריצו.

שלושים ומשהו שנה אחרי במקום להקריב את ליבי על מזבח היישוב היהודי אני מקריבה את שפיותי על מזבח החינוך, עומדת מול הכיתה ושואלת – אם המפקד שלכם מורה לכם לירות, בלי שתבינו למה, אתם יורים? " בטח שיורים המורה! " רובם אומרים בביטחון מלא "אלה טרוריסטים." "ואם אתם לא יודעים אם הם טרוריסטים?" אני מקשה. "מה זאת אומרת?" הם מתקשים להבין "אם המפקד אמר לירות אז הוא יודע, מה שהמפקד אומר לעשות, עושים… ואם זו טעות זה עליו".

אני יכולה למתוח קו ברור בין החלומות שלי כקוראת דבורה עומר מושבעת לבין העיניים המעריצות שלהם כשהם מדברים על המפקד בצבא. לא כולם כמובן, אני ככלל משתדלת לא להכליל, אבל רובם.

ושלא תטעו לחשוב שאני לא חושבת שיש הידרדרות, אחרי שברוך גולדשטיין ירה צרורות היה ילד אצלי בכיתה שלמדתי בה, שאמר "מגיע להם" המורה שלי החווירה לנוכח המילים האלה ואז החליפה צבעים לאדום וירתה – "אין מקום לדיבורים כאלה, צא מהכיתה! "אבל זו הייתה תקופה שכל פעילות בבית הספר כללה גזירה וצביעה של יונה עם עלה של זית. שנאתי את זה, אני לא טובה בלהישאר בתוך הקווים. בכל מקרה, לעומת זאת, היום, הציעו לי באחת הכיתות שאני מלמדת, לבצע טבח, כולל נשים וילדים, אני דאגתי לבדוק מי על הכוונת שאולי אוכל להזהיר את חברי פה. לאיבוד הבושה יש משמעות אבל זה לא העניין עכשיו.

נחזור לאותו קו דמיוני, כזה שאני דווקא לא רעה בלצייר, כל מושא להערצה שתולים לצווארו פעמון של פרה קדושה הוא מסוכן, ומי שמניד ראשו בזעזוע לשמע אמירותיהם הקשות של תלמדי האהובים ומחייך בהנאה למשמע חלומי החמוד הרכוב על סוס אינו מבין דבר – החלום ההוא, הקדוש, היא הפרה שילדה את העגל שאנו מטפחים עכשיו. מה שאני חותרת אליו הוא – שאי אפשר להאמין בשוויון מלא ולהיות ציוני, לא בציונות חסרת הבושה שבאופנה עכשיו אבל גם לא בזו של העבר. הגיע הזמן להתפכח, וכן, כמו כל תל אביבית לשעבר שחיה בעיקר במחשכי הברים השכונתיים, אני יודעת שהתפכחות היא תהליך כואב. אבל זו גם החובה של כל "פריבילג" שיש לו כוח.

וברשותכם אני רוצה להרחיב על תהליך ההתפכחות שלי, ואולי בגלל שאני מזל דגים או אולי סתם בגלל שנוח לי יותר בעולם הדמיוני מאשר במציאות אעשה זאת דרך ניתוח מעמיק של התפתחות החלומות בהקיץ שלי.

שלב החלומות החלוציים שלי לא שרד הרבה זמן. למזלי גדלתי במשפחה בה ממש לא רואים את העולם בצורה דיכוטומית כזו של טוב ורע. מה אפשר לצפות ממשפחה שבה השאלה התמימה של ילדה, האם יש אלוהים ? פוגשת בתשובה "אם אלוהים קיים האם הוא יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים?" אה, וכמובן שאלת המחץ "איפה אלוהים היה בשואה?" לא, במקום שבו יש סימני שאלה – אתוסים שטחיים לא יכולים להתקיים. לא האתוס של נערה רכובה על סוס ולא האתוס של קצין יודע כל. כי המרחק בין השאלה איפה אלוהים היה בשואה? לבין השאלה, אם הייתי גרמניה בתקופה של השואה, האם הייתי נאצית? הוא מאוד קצר, לפחות כך זה היה במוח החרדתי שלי, ואם זה לא היה ברור, אני דור שלישי קלאסי.

בכל מקרה, השאלה הזו, המחשבה המחרידה הזו, שאולי הייתי יכולה להיות נאצית היא זריקת האבן הראשונה לבאר שיצרה את כל האדוות הספקניות שלי, היא השורשים של העץ הפוליטי שלי.

עכשיו, כשאת משגרת יונה גזורה מקרטון עם עלה של זית את חייבת לשאול את עצמך, למי את משגרת אותה? ובכך כבר אותה תמונה שלי רכובה על סוס נלחמת, מתרחבת, ומתגלים שם האנשים שבהם אני נלחמת. אבל אם אין חלוקה ברורה של טוב ורע אז זה אומר שאני קצת טובה וקצת רעה, וגם הם. ואני לא רוצה להילחם בבני אדם שהם לא "הרעים", זה לא מצטלם יפה, תשאלו כל תסריטאי אמריקאי.

וכך, החלום החלוצי שלי שקע במעמקי הזיכרון ובמקומו התעורר לו חלום בהקיץ חדש.

חלום הרובין הוד – לוחמת הצדק למען המוחלשים.

חלום הרובין הוד שלי נמשך הרבה שנים, והחליף צורות ככל שבגרתי. אבל הבסיס נשאר אותו הדבר, אני, החזקה, נלחמת למען אחרים, למען אלה שאין להם קול. המילה כיבוש נשמעה אצלי בבית הרבה כמילה נרדפת לעוול גדול. אז בראש הצעיר שלי ידעתי כבר אז כי הצד שלי עושה דברים רעים מאוד.

בתקופת הפיגועים הייתי בטוחה שאני עומדת למות, וכתבתי ביומן שלי צוואה שכללה הוראה מפורשת שאיני מעוניינת בנקמה בשמי. דמיינתי איך יסקרו את הלוויה שלי ויאמרו כמה הייתי ילדה של שלום, טובת לב. ולירן, הילד שהייתי מאוהבת בו, ימרר בבכי על איך נשמה גדולה כמו שלי נקטפה בטרם עת. כי ככה זה חלומות רובין הוד, הם בעיקר עוסקים בעצמך. בצבא סירבתי לצאת עם נשק הביתה, זה לא הפריע לאף אחד בהתחשב בכך שבמטווח מיררתי בבכי ויריתי לכיוון הרגליים. כמש"קית בחיל חינוך הודעתי בגאווה כי אני לא מוכנה לשרת  ביחידות קרביות, דבר שהתקבל בלי בעיה מאחר וכל חברותיי לקורס רצו לשרת ביחידות קרביות. הקלות שבה הסכימו לכל התנאים שהצבתי אכזבה אותי שכן חלמתי על מאבק  אידאולוגי, כזה שימתג אותי כאקטיביסטית. מצד שני נשמתי לרווחה כי אני, בבסיס שלי, אדם מרצה, ואני לא אוהבת לעשות בעיות. בכל פעם שפגשתי בערבים, תמיד היה זה בבית מרקחת או המובילים שהעבירו אותי דירות, חייכתי חיוך מוגזם, ונהגתי באדיבות מוגזמת כדי שיחשבו עלי דברים טובים ויאמרו בליבם, איזו טובה היא.

לקח זמן עד ששלב הרובין הוד עבר, כי תחושת עליונות מהסוג הזה קשה יותר לסדוק. ואני רואה אותה סביבי כל הזמן, עכשיו שאני רגישה אליה כל כך, היא כל כך נוחה וכל כך מוטעית.

היו הרבה אנשים ומפגשים וספרים ומאמרים שהחלו לגרום לי לנוע באי נוחות מהחלומות בהקיץ שלי. אנסה לצמצם אותם לשניים, הראשון קשור בראש ובידע והשני ללב.

אחרי הצבא טסתי בעקבות אהבה לגור בדרום אפריקה, גרתי שם שנתיים, האהבה לא שרדה אבל אפריקה והסיפור של היבשת הזו מהדהדים בי כבר שנים. שם הבנתי את מהות הקולוניאליזם, הרגשתי את הפצע העמוק, ושם גם הרגשתי את היותי "לבנה" יותר מאי פעם. כשטיילתי רצו אחרי ילדים וצעקו "מיזונגו", אישה לבנה, ואני נעתי באי נוחות מול ההצגה שהם העמידו בפני כדי שאתן להם כסף או ממתקים כפי שלמדו לעשות מול תיירים לבנים מתמוגגים. להיות רובין הוד מעולם לא הרגיש לי כל כך רע. המשפחה של החבר שלי הייתה פעילה בהתנגדות מול האפרטהייד מה שגרם לי להתבייש בחוסר המעש שלי. והם העריצו את מנדלה, אז קראתי את האוטוביוגרפיה שלו ואז המשכתי לקרוא ספרים רבים על אפריקה תוך כדי שאני מטיילת בין שיחות של מתנדבים ליום רועשים, שלא קראו ספר אחד והתבנית שמתוכה הם פועלים היא התבנית השטוחה של שחור שווה חלש ונזקק. טווח הראייה של הורחב, אם פה זה ככה, אז איך זה בבית שלי?

ואז הייתה עהד תמימי. הסיפור שלה חדר ישר ללב שלי. קודם כל פתאום היו פנים, שהיו רחוקות מכל מה שראיתי בעיתונים ובחדשות. זה עצוב כמה התודעה שלנו בנויה מתמונות וליבנו מתרסק, לא ברחמים, אלה בהזדהות, מול מה שדומה ומוכר לנו. אבל הסיפור שלה ריסק אותי קודם כל בגלל שהם יצרו סדק עמוק בתפיסה שלי כבעלת פוטנציאל לדבר בשם אחרים, עהד תמימי יודעת להשמיע את קולה חזק וברור, היא ממש לא צריכה אותי לדבר בשמה. הרגשתי בושה גדולה, זה חשף את הגזענות המוסוות שלי, את תחושת העליונות. זה הצמיח אצלי את ההבנה שמה שאני צריכה להיות היא שותפה למאבק, ומה פתאום רובין הוד? מה חשבתי לעצמי? ובכלל, אני לא נראית טוב בטייץ.

העובדה שקראו לה טרוריסטית הדיר שינה מעיני, איך במדינה כמו שלנו יכולים לקרוא נערה שעומדת מול חייל חמוש בחצר ביתה, טרוריסטית? זה הכריח אותי לשאול את השאלה המתבקשת, שמעולם לא שאלתי, מי קובע מי הוא טרוריסט? ונזכרתי שגם למנדלה הנערץ קראו כך. ויותר מכל זה גרם לי לחשוב על הילדים והנערים הפלסטיניים, ומשם הדרך הייתה קצרה לגילוי על מאסרי ילדים.

עכשיו, כשאתה סובל מתסמונת העליונות זה אפשרי להכיר בעוול הכיבוש, זה נורא ואיום אבל – תמיד יש אבל כזה בעליונות – אבל, לנו היהודים, יש איזה גן מיוחד ששומר עלינו מלהיות אכזריים כמו במשטרים חשוכים באמת, החיילים שלנו לא יאנסו, לא יהרגו סתם כך, זה לא יכול להיות. רק שמאסרי ילדים לא מתיישב עם הגן הפיקטיבי הזה. הכיבוש הוא לא רק מושג כזה רחוק וכללי, הוא מורכב מאלפי עוולות, ואני יודעת רק את קצה הקרחון, השאלה היא: האם יש לי אומץ לחקור לעומק?

התשובה היא כן, וכאן תהליך ההתפכחות שלי תופס תאוצה, וזה עושה כאב ראש ובחילה ובעיות זהות, אבל זה כלום לעומת להמשיך לחיות בחושך, ושלא ישמע שאני מתלוננת, אני זוכה להרהר בכך בחיי הנוחים מאוד.

היום חלומות הרובין הוד שלי רחוקים ממני, ויש לי חלום בהקיץ חדש. מדינה אחת שבה כולם שווים, ולא רק שווים אלא חיים ביחד. פעם איש מבוגר אמריקאי מטקסס שאל אותי אחרי שיחה פוליטית, "אז אתם ממש חיים כמו בסגרגיישן?". זה היה אגרוף לבטן, כמה עיוורון יש בעמדת כוח. ובכלל, כל החלומות החלוציים וכל חלומות הרובין הוד לא היו יכולים להתקיים אם היינו חיים ביחד.

האם הרעיון של מדינה אחת מפחידה אותי? אני אענה בכל הכנות שכן, תמיד יש פחד ממה שלא ידוע, אבל כל האפשרויות האחרות הן גרועות יותר. ואולי אני לא יודעת איפה אלוהים היה בשואה, ובכלל, אני אתאיסטית, אבל בעניין הזה אני מבינה, בקצת, את הקשר של אדם מאמין לאלוהים, לפעמים, כל מה שאנחנו צריכים זה – אמונה.

אז עכשיו יש לי חלום בהקיץ חדש, מושב קהילתי של ערבים ויהודים, עם מרחב וטבע. אני עם מגפי גומי, חולבת פרה ואוספת ביצי חופש, אנחנו כמובן ירוקים, והילדים שלי רצים מסביב עם השכנים ומדברים בליל של עברית וערבית