בין ייאוש לאחריות: קולות מתוך מרחב הדיאלוג

תובנות מהדיאלוג שהתקיים בכנס הבוגרים.ות השנתי ה-4 של בית הספר לשלום, דצמבר 2025

הנושא שנבחר לכנס השנה – “חיים באסון מתמשך – בין נישול ומחיקה לבניית השפעה” – ביקש להביא מבט אינטימי וחשוף למציאות הקשה של חיינו. נקודת המוצא הייתה שהאסון איננו רגע חולף אלא מצב מתמשך שבתוכו חיים.ות ופועלים.ות. השאלות שנפתחו לא היו רק ”מהם האסונות שאנו חיים אותם“, אלא ”איך חיים בתוך זה“, ”איפה יש לנו סוכנות“, ו”מה המשמעות של בניית השפעה כשעצם הקרקע תחת הרגליים אינה יציבה“.

הדיאלוג – הכלי המרכזי של בית הספר לשלום – עמד גם השנה בלב הכנס. לאורך יומיים התקיימו חמש משבצות דיאלוג בקבוצות קבועות, בהנחיה משותפת של מנחה פלסטינית ומנחה יהודייה, ובשילוב עברית וערבית עם תרגום סימולטני. המעבר בין מפגשים דו-לאומיים לחד-לאומיים איפשר תנועה בין דיבור עם ובנוכחות האחר לבין התכנסות פנימה, אל תוך קבוצת האם הזהותית.

אחת התמות המרכזיות שעלו הייתה המתח בין שתיקה להשתקה. משתתפים.ות תיארו תחושה של שנים שבהן לא נתנו ביטוי מלא לעמדותיהם, וכעת, גם כשהמרחב נפתח, הדיבור נותר זהיר, מהוסס, בוחן את גבולות האפשר. עלתה השאלה האם מדובר בהשתקה חיצונית – פוליטית וחברתית – או בבחירה פנימית לשתוק, לעיתים מתוך עייפות, פחד או תחושת חוסר אונים מול גודל המציאות. הדיאלוג עצמו שיקף את המתח הזה: תנועה סביב הנושאים, בחירה מדוקדקת של מילים, ולעיתים הימנעות מצלילה לעומק.

בהקשר זה, סוגיית השפה קיבלה מקום משמעותי. מעבר לתרגום, השפה נתפסה ככלי פוליטי וכמרחב של כוח: היו משתתפים.ות פלסטינים.ות שחשו ביטחון דווקא כאשר הצד השני אינו מבין את שפתם, ואחרים.ות, משתתפים.ות יהודים.ות, ראו בלימוד השפה הערבית אקט של אחריות ואקטיביזם. השאלה מי מדבר, באיזו שפה, ולמי – הפכה לחלק מהדיאלוג עצמו.

במרחבים החד-לאומיים נפתחו שאלות זהות עמוקות. בקרב המשתתפים הפלסטינים עלה עיסוק נרחב במצב החברה הפלסטינית בישראל – בין תחושות של פירוק חברתי, אובדן זהות קולקטיבית והיעדר הנהגה וחזון, לבין רצון לבנייה מחדש של מסגרות שייכות מודרניות. לצד זאת, נשמעו קולות של ייאוש – בין היתר בשל מחשבה ששום דבר כבר לא יכול לשנות את המציאות – לצד ניסיון לחפש בכל זאת מה ניתן לעשות ועל מה כן ניתן לקחת אחריות.

במרחב היהודי עלו שאלות אחרות אך מקבילות בעוצמתן: היחס לזהות הישראלית – עד כמה אני מחובר לזהות הישראלית בימים אלו, עד כמה זה נטל או בושה, ואיך לבנות מחדש את הזהות תחת מציאות כזו ותחושות מורכבות. דיברו על המורכבות של התנגדות למלחמה ולג'נוסייד כאשר בני משפחה קרובים מעורבים בה. סוגיית הגיוס לצבא ולמילואים, לצד סוגיית הסרבנות חזרו ועלו כתמה מרכזית בקבוצה היהודית. לצד שאלה רחבה יותר – מהי פעולה פוליטית משמעותית במציאות הנוכחית.

מעניין לראות שכאשר הפלסטינים עסקו בשאלת האחריות, הם דיברו על אחריות קבוצתית, ושאלו מה האחריות שלהם כקולקטיב, למשל בניית מוסדות חברה, איך לגדל את הדורות הבאים של ההנהגה וכיצד לייצר חזון. כאשר היהודים דיברו על אחריות, הם התייחסו אליה במובן האישי – מה אני עושה כאינדיבידואל כדי להתנגד לעוולות? והאופציות ללקיחת האחריות קיבלו ביטוי של אקטיביזם אישי – סרבנות, נוכחות מגינה בגדה המערבית, שיחות בקהילה לעורר מודעות.

המפגש הדו-לאומי נשא בתוכו את המתח בין כל העולמות הללו. לעיתים נרשמה התקרבות וסקרנות הדדית, ולעיתים התרחקות ואף סירוב להיכנס לשיח משותף, במיוחד לאחר מפגשים חד-לאומיים טעונים. עם זאת, היו גם רגעים שבהם עצם הנוכחות המשותפת אפשרה חקירה של הזהות בנוכחות האחר – כיצד אני מגדיר/ה את עצמי כאשר האחר מקשיב, מאתגר, או פשוט נוכח.

תמה נוספת שחזרה על עצמה הייתה העיסוק במונחים ובשפה פוליטית – ובעיקר בשאלת השימוש במילים כמו ג’נוסייד. עבור חלק מהמשתתפים הדיון במונחים נתפס כהסחת דעת מהמציאות עצמה, ואילו עבור אחרים היה זה מאבק על הגדרה, הכרה ומשמעות. המחלוקות סביב השפה לא נפתרו, אך הן חשפו את עומק הפערים ואת החשיבות שמייחסים המשתתפים לאופן שבו המציאות מתוארת.

לצד כל אלה, עלו גם ניסיונות לחשוב על פעולה: הצעות ליוזמות משותפות, רעיונות להשפעה דרך חינוך, תקשורת או פעילות קהילתית. אך גם כאן, לא פעם הופיעה תנועה כפולה – בין רצון לפעול לבין תחושת חוסר יכולת, בין יוזמה לבין ספק. נדמה כי עצם העלאת הרעיונות הייתה משמעותית לא פחות ממימושם, כחלק מתהליך של חיפוש אחר אפשרות בתוך מציאות סגורה.

בתוך כל המורכבות הזו, עלתה גם שאלה פשוטה אך עמוקה: למה אנחנו כאן? עבור חלק, התשובה הייתה עצם המפגש – האפשרות להיות במרחב שבו ניתן לדבר, גם אם לא להסכים; לשמוע, גם אם קשה; ולשהות יחד בתוך אי-הוודאות. עבור אחרים, השאלה נותרה פתוחה, אולי אף מחריפה: האם דיאלוג מסוג זה מסוגל להניע שינוי, או שמא הוא רק משקף את גבולות האפשר ומגבלות המציאות.

אם בפאנל בכנס עלתה הקריאה להתעקש על דיבור אמת ולחפש שפה חדשה בתוך מציאות שבה מילים נשחקות, הרי שהדיאלוג בכנס חשף עד כמה המשימה הזו חשובה וקשה להשגה. שוב ושוב התברר שהמאבק איננו רק על מה נאמר, אלא על עצם היכולת לומר. הדיאלוג הפך למעבדה חיה של אותה שאלה: כיצד יוצרים שפה כאשר המילים עצמן טעונות, שנויות במחלוקת, או נחוות כלא מספקות מול המציאות.

ובתוך המתח הזה, אולי מתגלה גם כיוון. לא כשפה שלמה ומגובשת שכבר קיימת, אלא כתהליך של גישוש: ניסיונות, טעויות, שתיקות, התנגשויות ורגעים של הבנה. רגעים שבהם אמת חלקית נאמרת, גם אם בזהירות; שבהם מתאפשר לשאת מורכבות, גם אם לא לפתור אותה; שבהם נבנית אפשרות ראשונית לראות ולהישמע. במובן זה, הדיאלוג אינו רק מרחב שמיישם את הקריאה ליצור שפה חדשה, אלא גם כזה שבוחן את גבולותיה – עד כמה ניתן לדבר אמת, ואיזה תנאים נדרשים כדי שתיווצר שפה שיכולה לא רק לתאר את האסון המתמשך, אלא גם לפתוח בתוכו סדקים של שינוי.

__