בין נישול ומחיקה לבניית השפעה

אמת, אחריות ועתיד בתוך מציאות של אסון מתמשך

אמל עוראבי ואורלי נוי בפאנל מיוחד בכנס הבוגרים.ות של בית הספר לשלום

ב־5 בדצמבר 2025 קיימנו פאנל במסגרת כנס הבוגרים.ות השנתי של בית הספר לשלום. הכנס, הנמשך יומיים, מהווה מרחב למפגש אישי ומקצועי בין בוגרות ובוגרי הקורסים השונים שלנו מכל התחומים ומכל השנים – להחלפת ידע, ללמידה משותפת, להעמקת ניתוח המציאות ולהיטענות לקראת המשך עשייה. במרכזו מתקיים תהליך של דיאלוג מתמשך בקבוצות קבועות, המשלב דיאלוג דו־לאומי וחד־לאומי בהנחיית מנחות בית הספר לשלום ובשיטת הדיאלוג הייחודית שלנו.

נושא הכנס השנה נוסח כך: "חיים באסון מתמשך – בין נישול ומחיקה לבניית השפעה". ביקשנו לבחון יחד את המתח שבין המחיקה – הפיזית והסימבולית – שאנו חווים ועדים לה, לבין האפשרות לפעול בתוך מציאות של אלימות קיצונית מתמשכת, דיכוי וטראומה שלא נגמרת. ניסינו ליצור מרחב המתבונן על חיינו – מציאות של מלחמת שמד, הרס והשתקה – ולהסתכל על האחריות שלנו הן בהגעה למצב הזה והן בפעולה לשינוי. לצד זאת, פתחנו שיחה עם שאלות על העתיד שלנו – האם יש לנו איזשהי שליטה עליו והאם ניתן להשפיע על איך הוא יראה?

הפאנל, שהונחה על ידי נור אבו ראס ומורן בריר, התקיים כשיחה חיה בין המנחות, הדוברים והקהל – ולא כסדרת הרצאות חד־כיווניות. השתתפו בו אמל עוראבי, משפטן ופעיל זכויות אדם, בוגר של קורס סוכני.ות שינוי בתחום עריכת דין בבית הספר לשלום, ואורלי נוי, עיתונאית, עורכת ומתרגמת. הבחירה בהם לא הייתה מקרית: הניסיון שלנו להבין את השלכות המחיקה ואת פוטנציאל ההשפעה נטוע בתוך הדיאלוג בין זהויות, ומתוך ההבנה שהמפגש היהודי־פלסטיני הוא קודם כל מפגש פוליטי בין שתי קבוצות לאום. אנחנו שמים דגש על שאלת התפקיד של כל צד בתוך יחסי הכוחות הקיימים – מה יכולים, או לא יכולים, יהודים המבקשים שינוי לעשות מתוך מיקומם, ומה יכולים הפלסטינים לעשות ומהם גבולות האפשרי עבורם. גם אמל וגם אורלי מפרסמים תוכן שמביא ניתוח של המציאות מתוך נקודת המבט הזהותית הזו, נותנים לו קול ייחודי וגם מאתגרים כל אחד ואחת את הקולקטיב שלהם וכן את הצד השני.

מה השתנה בשנתיים האחרונות?

נקודת המוצא לדיון הייתה ההכרה שאנו אמנם חיים עשורים של אסון מתמשך – אך בשנתיים האחרונות האסון הגיע למימדים עצומים ובלתי נתפסים, ובהתאמה ההשלכות שלו על כולם.ן.

אורלי נוי תיארה ביחס לחברה הישראלית שילוב מורכב של המשכיות ושבר. מצד אחד, לדבריה, המציאות הנוכחית אינה מקרית אלא תולדה של תהליכים ארוכי שנים; “הגענו לאן שהלכנו אליו” היא מצטטת את דב אלפון. חברות לא הופכות לג'נוסיידליות בגלל טריגר אחד, גם אם הטריגר קשה מאד כמו ה-7 באוקטובר. זה תהליך שלם שהוביל למקום בו אנו נמצאים, וזה מימד ההמשכיות. מצד אחר, יש מימד של שבר, וזה שהאתוס הישראלי עבר פאזה: אם עד כה החברה הישראלית החזיקה ברעיון של הדמוקרטיה הליברלית – על אף גזענות ועליונות מֻובְנִים – זה עבר שינוי. כעת האתוס עצמו כולל אלימות, כוחנות, הכרעה, השמדה לעיתים. למעשה, הפער בין הערכים המוצהרים של החברה לפרקטיקות היומיומיות הצטמצם, ולכן מרחב התיקון הצטמצם משמעותית. קשה לעמת את החברה ולקרוא לעשיית צדק, כשאין אפילו מס שפתיים שכולל רעיונות של דמוקרטיה ושוויון. וזה שם אותנו במציאות של משחק אחר, מסוכן הרבה יותר. ואף על פי כן, יש לציין, בתוך מרחב מצטמצם זה, אורלי מתעקשת להמשיך לפעול ולא לוותר על הדיאלוג עם החברה היהודית בישראל.

אמל עוראבי תיאר ערעור עמוק של תחושת הבית – ניסיון מתמשך לשכנע אותו שמישהו אחר הוא בעל הבית, ושאת הבית הפלסטיני ניתן ואף מותר להרוס, פיזית ומטאפורית. מכאן נוצרת תחושת גלות בתוך הבית, ואף גלות כפולה: גם במרחב הפיזי וגם במרחב הפוליטי. לדבריו, גם האמונה בקיומם של חוקים וערכים המסדירים את החיים התערערה אצלו; השפה השתנתה, הכללים השתנו, ושותפים “התפכחו”. בתוך מציאות זו, הסטנדרטים המוסריים צנחו עד כדי כך שמבחינתו כל מי שחושב שפלסטינים הם גם בני אדם ולא מסכים לרצח חסר אבחנה – יכול להיתפס כשותף.

התפקיד האישי והקולקטיבי מול המציאות

השיחה עברה לשאלת התפקיד – ברמה האישית והקולקטיבית – של יהודים.ות ופלסטינים.ות בתוך החברות שלהם וכלפי חוץ.

עוראבי הזכיר ציטוט של חנה ארנדט שאומרת, שכאשר משקרים לנו באופן עקבי, השקר לא הופך לאמת והאמת לא הופכת לשקר. מה שקורה למעשה, זה שההתמצאות שלנו במציאות, בין היתר באמצעות אבחנה בין אמת לשקר, מתערערת. מכאן אמל הדגיש את החובה להבדיל בין אמת לשקר בתוך מציאות של מניפולציות ותעמולה. להתעקש שיש אמת, שלא הכל דעות ולא הכל שקרים. זה מרגיש מאד בודד להיות לבד עם האמת הזו, וזה אולי לא רע להיות בודד במציאות שכולה שקר, מניפולציות והשמדה. הרעיון הוא לא לחבק את הבדידות הזו, אלא לחפש את הבודדים אחרים וליצור בית משותף. לצד זאת הוא אומר שהמתקפה הברוטלית חסרת התקדים של ישראל כלפי העם הפלסטיני על כל חלקיו – מטרתה לרסק את האמונה בקרב הפלסטינים שמגיע להם לחיות בכבוד ולצמצם אותה להישרדות בלבד. מכריתת עצי זית בגדה המערבית, דרך השתקה ומעצרים בתוך ישראל, ועד ההשמדה בעזה. מול ניסיון מחיקה שיטתי ונרחב זה אמל טוען שלא מספיק כבר לעמוד איתנים בתוך הסערה, ומציע לפתח "צומוד חיובי" – שכולל בניית תשתיות, מבט אל העתיד, מתוך ההתעקשות שיש לנו עתיד, בניית חזון ומציאת שותפים מתאימים.

אורלי נוי תיארה מציאות שבה אנו מוצפים והלומים בשטף הרוע, מפחדים, משותקים, מושתקים, מה שמכוון לייצר אפקט קירור, כלומר לשמור עלינו צייתנים ושקטים. התשובה, לדבריה, היא פעולה מודעת של אפקט חימום: לדבר יותר, להתעקש על ההקשר הפוליטי שנאסר כמעט לחלוטין לדבר עליו לאחר 7 באוקטובר, ולסמן גבולות מוסריים גם כאשר השיח הציבורי נסחף ימינה. במקביל הדגישה את הצורך להכיר במגבלות ההשפעה שלנו בעת הזו – על אף שמאד רצינו, לא הצלחנו לעצור בגופנו את הג'נוסייד, לא היתה לנו אפשרות כזו. זו הכרה ממוטטת נפש אך הכרחית. עלינו לקבל את זה כדי שנוכל לממש את התפקידים האחרים שעומדים לרשותנו.

אחריות פוליטית ולא רק מוסרית

עוראבי אמר שהוא רואה את עצמו כ"מומחה לענייני יהודים" – בהשוואה ביקורתית וקומית לכל המומחים לענייני ערבים היושבים באולפני החדשות ובמערכות העיתונים – ומכאן ביקש להתייחס גם לתפקיד היהודים מנקודת מבטו. הוא הזהיר מפני נרטיבים של “איחוי הקרעים” הנפוצים בחברה הישראלית לאחר מלחמות וקונפליקטים אזרחיים. מעין טקס חזרה לשגרה תוך מחיקת הפלסטינים מן התודעה. אל מול זה הוא קרא להתנגד לשיח איחוי הקרעים, ודווקא לקרוא להרחיב את הקרע ולחשוף אותו לעין.

נוי הוסיפה, בהמשך לתפקיד של לדבר על ההקשר הפוליטי של הדברים, תפקיד נוסף שעולה בעת הזו הוא הצורך להשיב את השיח על האפרטהייד, הכיבוש והדיכוי אל שורשיו הפוליטיים. בחלקים מן השיח היהודי־ישראלי השמאלי הקיום הפלסטיני מתקיים בספרה ההומניטרית בלבד, וביתר שאת מאז 7 באוקטובר והג’נוסייד בעזה. במסגרת תפיסה זו הפלסטינים נתפסים בעיקר כקורבן, הכיבוש כמקור הרשע, והם "היהודים הטובים" שמסייעים לפלסטינים מתוך עמדה מוסרית. אלא שכאשר הקורבן נתפס לרגע כמקרבן בטבח ה־7 באוקטובר, הפרדיגמה הזו נסדקה, ותחושת הבגידה החליפה את תחושת החמלה. מכאן עולה אחריות פוליטית ברורה: להתעקש שלא מדובר בקייס הומניטרי בלבד, אלא בסוגיה פוליטית.

עוראבי הוסיף אל מול זה כי גם הצהרות בנוסח “לא בשמי” “זה לא אני, זו המדינה”, או “הכיבוש משחית אותנו מבפנים” מחמיצות את לב העניין. האם אפשר להמשיך להיות אזרח טוב של מדינה פושעת? הסיפור כאן הוא לא כמה אתה צדיק ברמה האישית. האזרחות שלך היא פוליטית – תקום תיאבק, תעשה מעשה פוליטי. אל תתכנס בתוך עצמך ותנקה את המצפון באמירות חלולות.

פחד, השתקה ומחיקה יומיומית

מן הקהל עלה נושא הפחד היהודי לאחר 7 באוקטובר – פחד קיומי בעל שורשים היסטוריים אך גם מטופח באופן מתמשך ע"י הממסד. נוי הצביעה על האבסורד שבו מדינה שהיא מעצמה צבאית אזורית מעניקה קדימות לרגשותיה בזמן שהיא משמידה עם אחר – מציאות שבה רגשות יהודיים קודמים לחיי פלסטינים. היא נתנה כדוגמה את השוטר שרצח את איאד אלחלאק, צעיר עם צרכים מיוחדים שלא היה חמוש, שזוכה במשפט בגלל שאמר שירה מפני שחשש לחייו. משתתפת יהודיה מהקהל העירה שאי אפשר להתעלם שנסיבות הכניסה לעזה לא היו פחד קיומי אמורפי אלא פחד ממשי בעקבות מה שקרה ב-7 באוקטובר.

משתתף פלסטיני מן הקהל העיר כי הפחד הוא חלק אינהרנטי מהזהות הישראלית, עד כדי כך שפוחדים לאבד את הפחד הזה. לטענתו זה גם חלק מהאתוס הציוני – תפיסה לפיה תמיד יש עולם מאיים שם בחוץ, שאף פעם לא יקבל אותנו באופן מלא, ושצריכים להגן על עצמנו מפניו. אמל התייחס לזכות לביטחון ולפחדים היהודיים, והציב שאלה עקרונית: ישראל צריכה להחליט אם היא מעצמה אזורית, או “הילד המוכה של השכונה”. האם בשם תחושת קורבנות נצחית, שלה אכן שורשים היסטוריים עמוקים, ניתן להצדיק הרג של עשרות אלפי ילדים והחרבת שכונות שלמות. האם מקובל על כולם כי בשם תחושת הביטחון של היהודי נגזר על הפלסטינים למות או להמשיך לחיות כלוא במחסומים. לדבריו, הממד האנושי של הכאב ההיסטורי משותף – “כל מה שאנושי אינו זר לנו” – אך אין כל אנושיות בהטלת פצצות כבדות על מקום כלוא.

משתתפים פלסטינים תיארו מציאות מקבילה של פחד והשתקה: הם סיפרו איך הם חיים חיים כפולים במרחבים יהודיים, תוך מחיקה עצמית כדי לשרוד, ועם תנאים לשיח המחייבים הזדהות מוקדמת עם הכאב הישראלי. אחת המשתתפות הפלסטיניות שיתפה כי לעיתים קל לה יותר להזדהות עם כאב ישראלי מאשר להביט בכאב הפלסטיני במלואו – משום שהיא מפחדת שמבט בעיניים פקוחות למציאות בעזה לא יאפשר לה להמשיך לחיות כרגיל.

סערה, מחירים ואומץ לדבר אמת

הדיון היה לעיתים סוער וטעון מאד, אך כפי שאמל, “המומחה לענייני יהודים” שלנו, הזכיר בציטוט של חז״ל – “אין סכין מתחדדת אלא בירך של חברתה” – יש ערך בעצם המפגש והדיבור, גם כשהוא כרוך באי־הסכמה ואף בעימות. שיחה כזו מאפשרת לכל הצדדים להבין לעומק את עצמם, את שותפיהם ואת המציאות, והיא מהווה פעולה של התנגדות לשתיקה ולהשתקה שהחריפו בשנתיים האחרונות. מתוך כך מתאפשר גם חיזוק פנימי משותף ודיון מחודש בעקרונות, בדרך לגיבוש חזון לעתיד שפוי.

עם זאת היה מאד ברור שעצם הניסיון לדבר מציאות של אסון מתמשך וטראומטי הוא קשה מנשוא: קשה לדייק במילים, קשה להקשיב, קשה לתרגם וקשה להיות נוכחים. לעיתים קשה לא פחות גם לשתוק. סערת הרגשות שהתעוררה אינה שולית אלא חלק בלתי נפרד מן המפגש עם האמת הכואבת ומהמאמץ להבין אותה ולפעול לשינוי. צריך גם לזכור שדיבור אמת במציאות אסונית מול כוח המבקש לעוות ולהשתיק כרוך גם במחיר אישי ממשי. אורלי ואמל שיתפו במחירים הכבדים שהם משלמים בחייהם בעקבות עבודתם, מה שמזכיר לנו שאמירת אמת דורשת אומץ, תעוזה ונכונות “לגעת באש”, היא אינה מתאפשרת תמיד והיא אינה מובנת מאליה. דווקא משום כך יש במפגש כזה ערך עמוק ויקר – גם כשהוא כואב – ואנו מודות ומודים לכל מי שבחרו לקחת בו חלק.

לדבר אמת וליצור שפה חדשה

מן השיחה עלתה תובנה מרכזית בדבר החשיבות של דיבור אמת בתוך מציאות של שקרים, מניפולציות וגזלייטינג. המשמעות היא להתעקש שקיימת אמת, להבחין בין עיקר לטפל, ולהבין איך שומרים על גבולות מוסריים גם כאשר המחיר כבד.

אך כיצד מדברים אמת כאשר המילים עצמן נשחקו? כיצד מדברים פשעים, כאב ועתיד מדומיין? כאן עולה מחשבה נוספת: הצורך ביצירת שפה חדשה. שפה שאינה כבולה לתיאוריות שקרסו או למילים שהוטענו בפשעים; שפה היכולה להכיל כאב, לבנות שותפות וחזון, ולפתוח אפשרות לעתיד של חיים בכבוד, ביטחון ושגשוג משותף.

ייתכן שזו אחת המשימות העמוקות העומדות בפנינו כעת – ליצור שפה שאינה רק מתארת מציאות, אלא מאפשרת לשנות אותה.

__