כתבה שפורסמה במדור "הזירה – الساحة" של עיתון הארץ,

23 בפברואר 2022

מאת רג'דה עואד

(רג'דה היא עורכת דין ופעילה חברתית-פמיניסטית, בוגרת קורס סוכני שינוי בתחום עריכת דין של בית הספר לשלום, מחזור ג' 2021-2022)

בחודש שעבר הסתיים לו מסע אמיץ ומעורר תקווה לשותפות יהודית ערבית, מסע של קבוצת עורכי דין יהודים ופלסטינים אזרחי המדינה שהשתתפו בקורס הכשרת עורכי דין סוכני שינוי חברתי בבית הספר לשלום בנווה שלום אשר מטרתו להפוך את החברה בישראל להומנית, שוויונית וצודקת. הקבוצה הייתה סקרנית, צמאה לחשוב ולדון יחד בנושאים מורכבים הקשורים למציאות הפוליטית שלנו.

ובהתאם הרגשתי שאני חייבת לכתוב על החוויה המשמעותית הזו, במיוחד לאור – אירועי מאי-2020 כוונתי לעימותים בנגב, הפינויים בשיח' ג'ראח, המעצרים בהפגנות והאלימות המשטרתית נגד האזרחים הערבים – אשר היכו קשות בחברה הפלסטינית בישראל והובילו את כולנו לייאוש.

המפגשים כללו תכנים שונים, בעיקר תכנים שנגעו בסכסוך הישראלי-פלסטיני והשותפות היהודית הערביתת אלה נידונו ע"י מרצים, מרצות, חוקרים ופעילים פוליטיים שהתעסקו בקידום ערכי שותפות וחיזוק החברה הפלסטינית. במסגרת הקורס נסענו למזרח ירושלים ולעכו העתיקה, שני מקומות שעוברים תהליך ייהוד מאוץ ע"י הרשויות הישראליות ובהתאם מעוררים לא מעט מתחים.

עבור כולנו הקורס היה מעין חוויה משמעותית ועוצמתית, הזדמנות לחשוב על נושאים אלו מחדש בתוך הקבוצות הדו-לאומיות וגם החד-לאומיות במנותק מהשיח המיינסטרימי הקיים. במהלך דיונים אלה גיליתי כמו רבים מעמיתיי כי בתוך הקבוצות הלאומיות אליהן השתייכו, יש מחלוקות רבות. בתוך הקבוצה הפלסטינית, זאת שאני יודעת על הדיונים הפנימיים שלה, הדיונים נסבו תמיד סביב הביקורת הפנים חברתית, האחריות של החברה הערבית למציאות הקיימת למרות הסדקים והשסעים. לכולנו כפלסטינים הייתה זהות לאומית חזקה ומגובשת, עד לרמה בה הקבוצה היהודית העירה לנו עליה וטענה שהיא משתלטת על הדיונים. אבל לעומת זאת מפלגתית היינו מאוד שונים, ועמדותינו הפוליטיות התנגשו במיוחד כשהשיח סב סביב הזכויות האזרחיות והלאומיות והמהלכים הפוליטיים בהן נקו מנסור עבאס.

מצאנו את עצמינו בהדרגתיות דנים בנושאים רגישים, ומדברים על סוגיות שלא היה נוח לדבר עליהן דוגמת הנכבה, הכיבוש, סיפוח הגדה המערבית, הלאומיות הפלסטינית יהדותה של מדינת ישראל, האפליה והגזענות כלפי הערבים, האינתיפאדה, הנורמליזציה, הפליטים הפלסטינים והאחריות שלנו כלפי כל זה. במרוצת הזמן, השיח הפך את עצם ההגעה והשתתפות בקורס לעניין מאתגר לכל אחד ואחת מאתנו.

אבל שוב התהליך עשה את שלו וממפגש למפגש העזנו לאתגר את השיח עוד ועוד, פיתחנו אמונה בדיאלוג כדרך להתמודד עם המחלוקות הקיימות בינינו, לאורך כל המפגשים שמרנו על זהותנו הלאומית תוך קבלת האחר, כולם הסכימו כי השוני לגיטימי, חשוב ויש לכבדו.

הדיונים לא היו קלים, כשהכפלסטינים טענו שיש להקים מדינה פלסטינית עצמאית וריבונית,קולות שהגיעו מהקבוצה היהודית התנגדו להקמת מדינה פלסטינית עצמאית ותמכו אך ורק בגוף ריבוני מפורז עם סמכויות מופחתות. אחד המשתתפים היהודים הזכיר לנו בצורה עקבית, שעלינו להודות למדינת ישראל על יחסה אלינו ולא לפצות פה!

אין ספק כי במהלך הדיונים כעסנו, קמנו ועזבנו את החדר, בכינו, התאכזבנו, התווכחנו עם המרצים האורחים ולא קיבלנו את דעתם. לפעמים גם שתקנו, התעלמנו, התחרטנו בכלל שהשתתפנו בקורס הזה, אבל הבנו שלשתי הקבוצות הלאומיות יש זכות להתקיים במרחב המשותף. למרות החוויה המשמעותי לא הסכמנו על הכל, החוויות היו שונות והכל היה תלוי ברצון ובמוכנות לוותר על אזור הנוחות.

האם אפשר להחיל את החוויה של הקבוצה הקטנה הזו על כלל האוכלוסייה? קשה לומר, במיוחד לאור מדיניות הממשלה שממשיכה לבנות התנחלויות בגדה המערבית, להרוס בתים, לפנות פלסטינים מבתיהם, להסית נגד החברה הפלסטינית ולמחוק את הלאומיות הפלסטינית בכל דרך. אבל העתיד באחריות משותפת, האחריות הזו מחייבת סולידריות מצדם של היהודים כלפי הסוגיה הפלסטינית, דרישה משותפת וברורה לסיום הכיבוש, הכרה בזכויותיו הלאומיות והאינדיבידואליות של העם הפלסטיני. עד לרגע זה מצלצלים באוזני דבריו של משתתף פלסטיני אחד שאמר: "אהיה אפילו מוכן לשרת בצבא הישראלי אם ישראל תסיים את הכיבוש".

קישור לכתבה בעיתון הארץ