שיחה בנושא השחרור, בהשתתפות דר. ערין הווארי וישראל פריי
"אין צורך במעשי גבורה גרנדיוזיים, אם כל אחד יצא רק מעט מעבר לאזור הנוחות שלו על מנת לקדם צדק שוויון ושחרור, כל אחד צריך לעשות רק תנועה קטנה – ונוכל להגיע ביחד לשינוי משמעותי."
"הרדיפה בהחלט משתקת, אבל השתיקה שלנו היא לא סטטית, היא מזיזה אותנו, וכאן יש לנו תפקיד – גם כשאין אפשרות לדבר או לכתוב, חשוב לשמור על עמדה מוסרית ברורה ומחודדת, פה השחרור שלנו גם בעת הזאת."
_
פאנל בנושא השחרור
במסגרת כנס הבוגרים.ות ה-3 של בית הספר לשלום, יוני 2024
כבכל שנה, כדרך לתמוך בדיאלוג ולספק נקודות מבט של מומחים.ות וא.נשים מהשטח, קיימנו אירוע מרכזי בכנס הבוגרים.ות השנתי שלנו ובו התארחו שני דוברים: דר. ערין הווארי, פעילה פמיניסטית ומנהלת מדה אלכרמל – המרכז הערבי למחקר חברתי יישומי, וישראל פריי, עיתונאי עצמאי. את הפאנל הנחו שתי נשות צוות של בית הספר לשלום: מורן בריר ונור אבו ראס. בחרנו לקיים את הפאנל בפורמט של שיחה דינמית, ולא בפורמט של הרצאות נפרדות, על מנת להביא לידי ביטוי את התהליך שאנחנו בעצמנו עברנו בצוות בחודשים האחרונים סביב בחירת נושא השחרור, ובכלל סביב השיח בעקבות המלחמה. כמו כן רצינו לחזק את מטרת הכנס לפתוח שיחה על שחרור – לא לנהל רצף של נאומים על הנושא, ולא להעביר ידע באופן חד צדדי מהמומחה אל הקהל, אלא באמת לייצר מרחב שחוקר את נושא השחרור, את נקודות המבט השונות שלנו עליו ומאפשר שהייה בשאילת שאלות, מרחב המאפשר לעבור תהליך תודעתי.
בחלק הראשון של הפאנל ניכר היה שלפני שאפשר לצלול לנושא השחרור – נושא שהוא חדש בשיח הדו לאומי במרחבים שלנו – יש צורך לעסוק במושגים הישנים והמוכרים יותר. גם ישראל וגם ערין התיחסו לשחרור לעומת מושגים אחרים: ישראל למשל התייחס למושג "שלום" כמושג שחוק וחסר תוכן אמיתי, וערין התייחסה למושגים כמו "דו-קיום" ו"שותפות" כמושגים שמלבינים פשעים ותורמים לשימור יחסי כוחות לא סימטריים. בנוסף, ערין הדגישה את הדיסוננס שבקיום כנס – שהוא אירוע חגיגי מטבעו – בשעה של רצח עם. היא שיתפה אותנו בהתלבטות שהייתה לה אם להגיע, וקישרה את זה גם להשתקה שחווים הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל מאז המלחמה, והחשיבות שבלדבר בשעה שיש רדיפה והשתקת קולות נגד המלחמה. אחרי הבהרות אלו והמשא ומתן על המושגים האחרים שהם לא שחרור, נדמה היה שאפשר גם להעמיק בנושא השחרור, לשאול עליו שאלות ולתהות על התפקיד והאחריות שלנו ביחס אליו.
ערין דיברה על התפקיד הייחודי של פלסטינים של 48 ביחס לשחרור. קבוצה שמצד אחד מחזיקה בפריבילגיות יחסיות בתור אזרחים במדינת ישראל ומצד שני עוברים רדיפה מטעם הממשלה של המדינה בה הם אזרחים. היא סיפרה על החשיבות שבהפניית השאלות המוסריות, לחדד אותן ולהתעקש עליהן, כמצפן מוסרי ופוליטי, ובתור הדבר המינימלי שחובה עליה כפלסטינית אזרחית ישראל לעשות. הרדיפה בהחלט משתקת, אבל השתיקה שלנו היא לא סטטית, היא מזיזה אותנו, וכאן יש לנו תפקיד – גם כשאין אפשרות לדבר או לכתוב, חשוב לשמור על עמדה מוסרית ברורה ומחודדת, פה השחרור שלנו גם בעת הזאת.
בנוסף לכך, ערין העלתה את העדר קיומה של מנהיגות פלסטינית שמייצרת איזשהי אחדות במאבק, ותהתה "מהו הקול הפלסטיני כרגע?". שאלה זו מראה את מצבה הפוליטי של החברה הפלסטינית בישראל שסובלת שנים רבות מבעיות חברתיות ופוליטיות כגון הפשיעה והריסות בתים, וכיצד הממשל הישראלי מחסל כל פעם מחדש כל יכולת התארגנות. אחת המחשבות שעלו בעקבות דיון זה, שהצורך בהתארגנות הוא צורך בסיסי על מנת להגיע לשחרור לאומי. ההתארגנות הפוליטית והחברתית היא חיונית לא רק למען השחרור הלאומי, אלא גם ליצירת חברה אזרחית חזקה ומגובשת שיכולה להתמודד עם האתגרים הפנימיים והחיצוניים שהיא ניצבת בפניהם.
ישראל דיבר על תפקידה של התקשורת בלדווח על המציאות מתוך מקום של יושרה ואחריות. כרגע התקשורת הישראלית היא שופר של הממסד, נגררת אחרי השיח הפופוליסטי ולא מובילה שיח ביקורתי. הוא רואה את תפקיד התקשורת הישראלית אחרת, והוא מגלם אותו בגופו – לשקף את המציאות על מנת שישראלים-יהודים יוכלו לשמוע על ההשלכות של המעשים שאנחנו אחראים עליהם על הפלסטינים. הוא הדגיש את היכולת של הרשתות החברתיות לייצר שיח אחר, מרחב שהוא משתמש בו כעיתונאי, ואפילו שזה מרחב שיש לו גם השפעות שליליות, הוא משתמש בו כדי להפיץ את החומרים שלו. ישראל מאמין שכמו שאנחנו רואים שינויים לרעה במציאות תוך זמן קצר – כך גם יהיו גם שינויים בזמן קצר לטובה, ובשביל זה צריך להפיץ את החזון שלנו בצורה בלתי מתפשרת, לא להתפשר על השפה ומסרים שלנו, לא "יהודית ודמוקרטית", לא "לוחם בעזה ביום ומפגין בקפלן בלילה", אלא לדרוש שוויון מוחלט, צדק ושחרור לכולם.ן. ישראל סיים ואמר שהעשייה לשינוי היא בהישג יד – אין צורך במעשי גבורה גרנדיוזיים, אם כל אחד יצא רק מעט מעבר לאזור הנוחות שלו על מנת לקדם צדק שוויון ושחרור, כל אחד צריך לעשות רק תנועה קטנה – ונוכל להגיע ביחד לשינוי משמעותי..
בין לבין נשאלו שאלות מהקהל שהעלו מחשבות אצל כולנו, ושהמשיכו לקבל עומק בקבוצות הדיאלוג אחרי הפאנל, כמו למשל: מה המחירים שאנחנו משלמים כשאנחנו פועלים לשינוי המציאות בתנאים כאלה, ומה ההבדל בין המחירים שמשלמים היהודים והפלסטינים; הדילמה של הרשתות החברתיות כמקור ידע והשפעה חשוב מצד אחד, אך בעלות פוטנציאל הרסני בהפצת שקרים ותעמולה מצד שני; שאלת השפות – ערבית ועברית – ביחס לשחרור: איך השימוש שלנו עצמנו בשפות מגלם דיכוי או שחרור?; הדילמה של העבודה עם הקהל הישראלי – כיצד מאזנים בין ללכת לקראת הקהל הרחב במסרים ולשנות את השפה כדי לפגוש אותם איפה שהם, לבין החשיבות שבשמירה על בהירות פוליטית ועמדות ברורות; והשאלה אולי המורכבת מכולן – האם הפעולה של חמאס ב-7 באוקטובר הוא צעד לכיוון השחרור ואיך מיישבים את זה עם חזון של אי אלימות?
__