להמשיך לדבר: בין חיים, אימה והתנגדות

התכתבות בין נור אבו ראס ומורן בריר

מורן:

בפוליטי אני חושבת הרבה על זה שהמלחמה הזו – הקטלנית, הנוראית, המיותרת, הצינית, הגועלית – היא עוד הסחת דעת. הסחת דעת שמאפשרת את המשך גזל האדמות וקטל האנשים בגדה המערבית. את המשך הפקרת האוכלוסיה הפלסטינית ב-48 לידי ארגוני הפשיעה. את המשך הג'נוסייד של א.נשי עזה – בין אם בהפצצות שעדיין לא מפסיקות ובין אם בהפקרתם לגורלם. את המשך גיוס האוכלוסיה הישראלית למלחמה – בין אם ע"י גיוס ממשי לצבא ולמילואים ובין אם גיוס לתמיכה תמוהה במלחמת נצח.את המשך ההתחמקות של ראש הממשלה ממשפט – גם מקומי באשמת שחיתות וגם בינלאומי באשמת פשעי מלחמה.

באישי, אני עצובה, כואבת וזועמת. אבל היתי אמורה להיות שמחה. לפני שנה וחודשיים נולד לי תינוק מתוק שהפך את עולמי. רצף של אירועים גרמו לנו לצאת מהארץ ולהחליט בנתיים להישאר מחוץ לה. אני לא יודעת אם באמת עזבנו לתמיד, ימים יגידו. אבל המחשבה לגדל ילד באזור מלחמה בתוך חברה פשיסטית ומורעלת היא קשה מאד. רוב חיי הבוגרים היתי חלק מקהילה של ישראלים יהודים שמתנגדים מבפנים, ועד לאחרונה בכלל לא חשבתי על עזיבה, אבל גם אף פעם לא היתי נגד הרעיון של להתנגד מבחוץ. ובעיקר, כרגע, אני מרגישה שהמאבק שלקחתי בו חלק כעשור וחצי, הוא גדול עלי כאמא חדשה.

אז היתי אמורה להיות שמחה – כי בדיוק מזה ביקשתי לברוח. מלהיות עם תינוק תחת טילים ואזעקות, בתוך חברה שהאלימות כל כך מנורמלת ביום יום שלה.

אבל אני לא מרגישה שמחה בכלל. גם לא הקלה. ברגעים שאני לא מצליחה להדחיק את מה שקורה, הבטן שלי מתהפכת. האנשים שלי מפציצים ומופצצים. המדינה שלי זורעת עוד ועוד הרס והרג ורוע בכל זירה אפשרית. איך אפשר לשמוח מזה. וגם מאיפה מוצאים את הכוחות להמשיך ולהתנגד לזה.

נור:

מעניינת החלוקה הזו שבחרת בין האישי והפוליטי. אני מרגישה שבתקופה האחרונה כבר לא נשאר אצלי מרחב לאישי. בהיותי קיימת במרחב כפלסטינית זה כבר פוליטי. הקיום האישי שלי תמיד היה עניין פוליטי, אבל בשנים האחרונות כבר אי אפשר להדחיק את זה.

החברה הפלסטינית כולה מדממת. בעזה עדיין מחפשים את הגופות של יקיריהם, תחת הפצצות שלא נפסקות. בגדה טיהור אתני ואלימות בלתי נתפסת. ובתוך 48 הפשיעה משתוללת לצד הפקרות ברורה ומכוונת.

הייתה התחלה של מאבק בפשיעה, משהו שהחזיר לי לרגע תחושת תקווה, תחושת סוכנות. ואז הגיעה המלחמה הזו שמוחקת הכול, שמחזירה אותי לתחושת הרדיפה וההשתקה מאז ה־7.10. פתאום אי אפשר להתנגד, צריך ליישר קו עם הממשלה. שוב מעצרים, שוב הצגות כוח עשרות חיילים באים לעצור בן אדם בגלל פוסט. שרים שמבהירים שצריך “להוריד את הראש”.

תחושת איום והשפלה מלוות אותי כל הזמן. איך אפשר להסכים לחיים כאלה? איך הגענו למצב הזה? והאם בכלל מוסרי להביא ילדים למציאות כזאת?

תמיד הייתי מרדנית, אבל בשנים האחרונות אני מרגישה כאילו נתנו לי משהו שמדכא אותי שמווסת, שמחליש, שמשתיק. אני מרגישה שאיבדתי את החיבור לכעס, לפעולה, שהמרחב שלי הצטמצם. אני מנסה  לכתוב, לצאת להפגנות כשאפשר, לעזור כלכלית למי שאפשר אבל התחושה היא שהמצב רק הולך ומחמיר.

ואז נשארת השאלה: מה עוד אפשר לעשות?

מורן:

אני חושבת שהתנועה הזאת של להרים את הראש, ואז לקבל "מכה" מהמשטר, וליפול שוב לכאב, קיפאון ושתיקה – זו בדיוק המטרה של המלחמה הזאת. ושל כל המלחמות וה"סבבים" וה"מבצעים" שהמשטר הישראלי מקיים ומקדם פה כל החיים. לא סתם עשרות חיילים באים לעצור אדם אחד – יש כאן מטרה ברורה להפחיד, להרתיע, לשתק ולעקור כל קול של מחאה עוד לפני שהוא נולד. כדי שהם יוכלו להמשיך בשלהם באין מפריע.

זה עובד גם על היהודים, עובד אפילו יותר טוב. היהודים לא רק נופלים לקפאון, אלא מתגייסים למען המשטר בשמחה, שוב ושוב, בעיוורון ושיכחה. לפעמים נדמה שכל מחאה חברתית או פוליטית בישראל, תמיד נגמרת בהפצצה של עזה, כואב ככל שזה נשמע. אני עדיין זוכרת שהסתכלנו באופטימיות זהירה, שמחה מהולה בחשדנות, בגל הסרבנות – קטן ככל שיהיה – שקם בקיץ 2023 בעקבות המחאה כנגד הרפורמה המשפטית. חלקנו קיווינו שיש כאן פוטנציאל לשינוי אמיתי, לקרע אמיתי בין העם לשלטון, שהעם מתחיל לשים גבול. לא הופתעתי אך נחרדתי לגלות כמה מהר אותם אנשים בדיוק – שחתמו על מכתבי סירוב לשרת את השלטון המושחת – התגייסו בשמחה להפציץ שוב את עזה, להרוג עשרות אלפי אזרחים ולחרב שכונות שלמות בהיקפים חסרי תקדים.

זה העם שאני חלק ממנו. וזה קורע את הלב.

לגבי ההרהור שהעלית נור, האם זה מוסרי להביא ילדים למציאות כזאת. אני התלבטתי ארוכות אם אני רוצה להביא ילד.ה לעולם. האמביוולנטיות שלי נבעה בדיוק מהנקודה הזאת – הרגשתי שזה לא מוסרי ולא אחראי להביא נשמה לעולם הזה, עולם שיש בו כאלה רמות של אכזריות, אלימות ואופל. אחרי תקופה ארוכה של התלבטות, המסקנה שלי היתה שזה באמת לאו דווקא מוסרי להביא ילדים לעולם, אבל – לרצון שלי גם יש מקום חשוב. נתתי לגיטימציה לרצון שלי בתוך העולם הזה, וזה ההבדל.

הרצון ליצור עולם טוב יותר, לצד תחושת אחריות לפשעים שנעשים בשמי, תמיד הובילו אותי באקטיביזם שלי. אני באמת מאמינה שאף אחת לא חופשייה עד שכולן חופשיות. ויש הרבה עוולות לתקן ויש חזון גדול שצריך באופן דחוף לחלום אותו בפרטי פרטים בשביל ליצור עתיד טוב. וזה הרבה עבודה. אבל כרגע ילד קטן הוא מרכז עולמי ולא דמיינתי שכך יהיה ועד כמה זה מסיט את החיים ממסלולם.

נכנסתי להריון הראשון שלי כמה ימים לפני ה-7 באוקטובר. שלא במפתיע, ההריון לא צלח את השוק והאימה של השבועות הראשונים האלה אז. וגם לא ההריון שאחריו. אבל פעם שלישית גלידה – הגיע הריון שלישי שצלח והיה מוצלח ונגמר בילד. מהרגע של האזעקה הראשונה בשש וחצי בבוקר ה-7 באוקטובר, עטפתי את עצמי בבועה, קשיחה מבחוץ ורכה מבפנים, וכך צלחתי את כל הטלטלות של השנתיים וחצי האחרונות. הבועה הזו שמרה עלי כשאיבדתי הריונות, וכשעברתי הריון ולידה, ואת המהפך הגדול של להיות הורה. בשביל מסע ההריונות הייתי צריכה להתכנס, ובשביל מסע האמהות, כנראה שהיתי צריכה להתרחק קצת גיאוגרפית. יש דיסוננס גדול ויומיומי בין הכאב העצום מהמלחמה לבין האושר הגודל מהרחבת המשפחה. אני כרגע לא יודעת איפה נמצא האיזון בין המאבק לחיים טובים לכולם.ן, לבין לחיות את החיים הפרטיים שלי.

נור:

אנחנו כותבות את המסמך הזה בתקופה של חגים. בבוקר של עיד אל־פטר קמתי לקול אזעקות ופיצוצים – טילים מעל הראש, ובכל זאת אנחנו ממשיכים לנהל “שגרה”. מתלבשים לחג, מכינים אוכל, עורכים שולחן עם עוגות, מחייכים חיוך שמודבק בכוח.

האם זה כוחו של האדם? היכולת להמשיך, לנרמל, להתעקש על שגרה? או שזו הדחקה?

טילים מעל הראש שלנו. צבא שממשיך להרוס ולהשמיד בכל הזירות. מסגד אל־אקצא סגור לראשונה מ-67, ומתפללים שנורו כשהגיעו לתפילת חג.

ואני? לפעמים משתפת פעולה עם הניתוק וההדחקה, ולפעמים מתבוננת על הכול מבחוץ. יש בי מאבק פנימי – אולי עדיף פשוט להתנתק, לשחרר, להיאחז בכאן ועכשיו. לשמוע פיצוץ מעל הראש, לעצור לרגע… ואז להמשיך לדבר על המעמולים הטובים.

זה מרתק להתבונן באיך בני אדם שורדים בתקופות קיצון. זה הרבה פחות מרתק כשאת חלק מתקופה כזו.

אני שמה לב איך מתנהלת שיחה “רגילה”: פירות, עוגות, צחוק, תכנונים – את מי מבקרים ומי נשאר. ואז תמיד יש את הרגע הזה שבו מישהו אחד בוחר להביא את קול המציאות, לדבר על המצב הפוליטי. כאילו מראש מינינו בינינו אנשים שתפקידם להזכיר לנו.

בארוחת הבוקר אני מתיישבת ליד ההורים שלי. אוכל יש בשפע, התיאבון פחות. אנחנו מברכים, מתנשקים. אמא אומרת שלא ישנה בכלל, אולי בגלל הקפה. אבא אומר שישן קצת, אבל הוא מודאג – ואולי נצחק, אבל הוא חושב שצריך לאגור שימורים לשנה שלמה.

אני מסתכלת עליו ושואלת: אולי הגיע הזמן להגר?

ואז – שוב – חזרה להדחקה. תכנונים מה נכין ביום השני והשלישי של החג, מה נעשה היום, בדיחות וצחוק.

ככה בני אדם מתנהלים בתקופות כאלה – גולשים כל הזמן בין המציאות לבין ניתוק ממנה.

תמיד אומרים שזו “גלישה פסיכוטית”.

אבל אולי האמת היא הפוכה:

אנחנו כבר בתוך הפסיכוזה,

ולפעמים יש לנו רק רגעים קצרים של גלישה אל המציאות.

__

נור אבו ראס היא פסיכולוגית בהתמחות ולשעבר חברת צוות בבית הספר לשלום, בוגרת קורס דיאלוג באוניברסיטאות והנחיית קבוצות קונפליקט

מורן בריר היא רכזת מדיה בבית הספר לשלום, בוגרת קורס הנחיית קבוצות קונפליקט

__