בתאריך 12.12.23 הגיעה לנווה שלום וואחת אלסלאם עורכת הדין ריהאם נסרה והעבירה לנו הכשרה פרקטית בנושא הזכות לחופש הביטוי. במסגרת עבודה בקרן למגיני זכויות אדם, ריהאם מייצגת פלסטינים מהגדה, פלסטינים אזרחי ישראל ויהודים אקטיבסטים. ההכשרה הוכנה קצת לפני ה-7.10 לקהל יעד של פעילים ופעילות, אך מאז, ובעקבות הרדיפות והמעצרים, נהיתה רלוונטית לא רק למי שמחשיבה עצמה פעילה. מטרת ההכשרה היא שאזרחים.ות יכירו את הזכות החוקית לחופש הביטוי, את הגבול הפלילי שלה, מה מותר להגיד ומה אסור, ולפי זה יוכלו לעשות החלטות עברו עצמם.ן מה, איך ומתי להתבטא, בצורה מושכלת ומודעת.

את ההרצאה פתחה ריהאם במסר חשוב. חשוב להבין שמאז ה- 7.10 המצב המשפטי דינמי מאד. אנחנו במצב שהוכרז כמצב חירום, כך שמטעמי בטחון אפשר בקלות לשנות חוקים, ותומך בזה גם הלך הרוח במדינה שהוא חסר תקדים בעקבות האירוע הטראומטי והקשה של ה-7.10. ניתן גם לומר שמערכת המשפט רואה כיום כחלק מתפקידה את החובה להגן על המדינה, וזה מצב שעלול לפגוע בתפקידה להגן על זכויות אדם. אנחנו רואים את בתי המשפט נותנים בימים אלו פרשנויות מרחיקות לכת לשיקולי בטחון על חשבון חופש הביטוי.

כמו כן ריהאם מדגישה שמטרת ההכשרה היא להעניק ידע על החוק, על מנת שא.נשים יכירו את הזכויות המשפטיות שלהם, כדי שיוכלו לעשות בחירה מושכלת ביחס להתבטאויות. ראינו מעצרים נרחבים סביב פוסטים ברשתות ב- 7.10 של פלסטינים אזרחי ישראל. מתוך כ-300 מעצרים כאלו, כ-80 הגיעו לכתב אישום, כלומר אמנם מדובר במספר רב של כתבי אישום, אך זה עדיין מלמד שהיו הרבה מעצרי שווא או מעצרים בלא חשד מבוסס. עם זאת, במידה ונעצרנו, גם כאשר אנו צולחות את האפיק המשפטי – אי אפשר להתעלם מכך שאנחנו משלמות מחיר בדרך. לדוגמה, ראינו מקרים של זמרת שנעצרה על פוסט בפייסבוק עד שהשופטים שחררו אותה, ועד היום מפגינים נגדה מתחת לחלון ביתה ומתנכלים לה. או שחקנית שנעצרה על סטורי שפרסמה, ובמסגרת המעצר פרסמו לציבור תמונה שלה אזוקה על רקע דגל ישראל כצעד משפיל.

במצב "רגיל" אסור לפגוע בזכויות יסוד אלא בתהליך חקיקה של הכנסת ורק באופן מידתי. כאשר מוכרז מצב חירום, ניתנת לממשלה אופציה לפגוע בזכויות יסוד מבלי לעבור תהליך חקיקה רגיל. (כדוגמה לכך ניתן להיזכר בתקופת הקורונה והגבלות התנועה החריפות שהפעילה הממשלה על האזרחים.)

הזכות לחופש הביטוי היא זכות חוקתית, שמגיעה לכל אדם באשר הוא. עם זאת, אין עיגון בחוק של הזכות לחופש הביטוי, אלא היא נגזרת מהזכות לכבוד האדם וחירותו, לפי פסיקה של השופט אגרנט מ-1953 ב"בג"ץ קול העם", שם הוא ביסס את חופש הביטוי כזכות עילאית במשפט החוקתי בישראל, וקבע "מבחן הוודאות הקרובה", לפיו כאשר חופש הביטוי מתנגש עם אינטרס מוגן אחר, ייסוג חופש הביטוי רק כאשר תתקיים ודאות קרובה לפגיעה ממשית ורצינית באינטרס האחר.

 

מתי אפשר להגביל את חופש הביטוי?

חשוב לציין שבניגוד לשמועות ופרשנויות אודות דברי מפכ"ל המשטרה, אין הוראות חדשות לגבי הזכות להפגין. הזכות להפגין נחשבת תחת הזכות לחופש הביטוי שהיא זכות חזקה – ברירת המחדל היא שאפשר להגיד הכל, אלא אם זה אסור בחוק. וכך גם הזכות להפגין – הדיפולט שמותר להפגין, ורק במקרים מסוימים צריך לבקש רשיון. המקרים בהם צריך לבקש אישור מהמשטרה להפגנה:

1. 50 איש ומעלה תחת כיפת השמיים, כאשר יש הרצאה או נאום בנושא מדיני
2. 50 איש ומעלה תחת כיפת השמיים שמתהלכים

בכל מקרה אחר לא צריך רשיון להפגנה. כמו כן, המשטרה חייבת להבטיח את הזכות להפגין. למשל אם יש מידע שהולכת להיות הפגנת נגד – חובתם להבטיח את זכות ההפגנה.

בשבועות הראשונים למלחמה, חד"ש בסחנין ובאום אל פאחם ביקשו להפגין ובאופן חריג לא קיבלו אישור. המשטרה לא אישרה את ההפגנה בשתי טענות: האחת שהם נמצאים במחוז צפון הנתון בלחימה, והשני שיש מידע מודיעיני שיצאו מתוך ההפגנה הזו מהומות. מאחר ושני הישובים לא נמצאים פיזית באזורי הלחימה, ושהטענה למידע המודיעיני אינה נכונה כמו בפעמים רבות אחרות, עתרו חד"ש לבית המשפט העליון. בית המשפט אמנם אמר דברים חשובים ביחס לזכות להפגין, אבל לצערנו פסק לרעת חופש הביטוי. טענותיו החשובות היו:

1. הזכות להפגין עומדת בעינה גם ובמיוחד בעת מלחמה
2. לא כל מי שמפגין נגד מלחמה מזדהה עם ארגוני טרור
3. שיקולי כח אדם אינם לגיטימיים כדי לפגוע בזכות המחאה

עם זאת, בית המשפט קיבלת את טענות המשטרה שזהו אזור מלחמה ולכן כח האדם מצומצם, ושבידה מידע מודיעיני – ובחר שלא להתערב בהחלטת המשטרה שלא לאשר את ההפגנות.

מקרה נוסף ומטריד היה של צוות המחאה של ועדת המעקב בנצרת – מדובר בהפגנה שלא טעונה רשיון – ובכל זאת המשטרה סיכלה את ההפגנה בכך שעצרה חמישה נבחרי ציבור מהחברה הערבית שהיו בדרך לשם. 4 מתוך 5 העצורים שוחררו בתנאים של מעצר בית והרחקה מנצרת, בנימוק של הפרת הסדר הציבורי.

 

עבירות המפלילות את חופש הביטוי

בדרך כלל הנטייה של בתי המשפט היא לפרש את העבירות בצמצום לטובת הרחבת חופש הביטוי. לגבי השתתפות בהפגנה לא חוקית, יש חובה על המשטרה להכריז על ההתקהלות כלא חוקית ולאפשר למוחים להתפזר מעצמם. הרציונאל הוא שכל משתתף ומשתתפת ידעו שמעתה מדובר בהתקהלות שהיא אסורה.

ב-19.10 התקיימה באום אל פאחם ההפגנה הראשונה בארץ במחאה נגד הרג חפים מפשע בעזה. בהפגנה זו נעצרו עשרה מפגינים. הטענה של המשטרה למעצרים היתה שההפגנה לא חוקית ובהמשך התמקדו בכך שהושמעו סיסמאות שמהוות הסתה. כולם שוחררו מייד מלבד שניים שעצורים עד היום. מדובר בעורך דין ועיתונאי, השניים מתועדים שקראו קריאות בהפגנה, בעיקר סיסמאות מוכרות שנקראו כמה וכמה פעמים בעבר ומטרתם למחות נגד פגיעה בעזתים. בית המשפט קבע בהחלטת המעצר שהסיסמאות, אחרי ה- 07.10, מהוות תמיכה וההזדהות עם מעשה וארגון טרור. מדובר בפרשנות חריגה ומרחיקת לכת, שמצמצמת מאד את חופש הביטוי.

 

הנפת דגל פלסטין

החוק בישראל אומר אסור להניף דגל של מדינת אויב או של ארגון טרור. מאז אוסלו ובעקבות ההסכמים עם אש"פ, יש הנחיה של היועמ"ש שלא להעמיד לדין בעקבות הנפת הדגל, אלא אם הייתה ודאות קרובה להפרת  שלום הציבור.

יש מקרה לפני כשנה של פעיל בשייח ג'ראח שהניף דגל, שוטרים לקחו לו את הדגל ועצרו אותו בטענה של חשד להפרת שלום הציבור. הוא סירב לחתום על תנאי השחרור שביקשו להרחיק אותו מהעיר ועלה לבית משפט. בית המשפט קיבל את הטענות שאין ראיות להפרת שלום הציבור ושאין עבירה בספר החוקים שאוסרת על הנפת דגל פלסטין, והורה לשחררו ללא תנאים.

 

עבירות הסתה

בעקרון, ניטור פעולות הסתה הוא תפקיד המשטרה. עם הזמן לקחו על עצמם ארגוני ימין ואף אזרחים עצמאיים לעקוב אחר א.נשים ולדווח על חשד להסתה, גם במקרים שאינם קשורים להסתה כלל. יש מקרה של מרצה באוניברסיטה שסטודנטים דיווחו עליה בטענת שווא שהפיצה סרטון בו אומרים על חיילי צה"ל שהם רוצחים, ובפועל אין ראיה שאכן הסרטון פורסם או מהו הסרטון בכלל.

יש כיום כ-80 כתבי אישום מתוך כ-300 תיקים של מעצרים. כשיתחילו שלבי ההוכחות על התיקים הללו, בהסתמך על המקרים הידועים לנו, ניתן יהיה ללמוד עד כמה ירחיקו לכת בתי המשפט בצמצום גבולות חופש הביטוי לטובת הרחבת הנורמה הפלילית.

 

מה בוודאות אסור במסגרת חופש הביטוי

תחת חוק העונשין יש 2 דברים שמוגדרים כאסורים בחוק:

1. הסתה לגזענות. פה לא צריך להוכיח שהיתה פעולה, עצם האמירה היא העבירה.
2. הסתה לאלימות. עבירת התנהגות, אבל צריך סיכוי ממשי לתוצאה (לא בהכרח תוצאה ממשית).

כל מה שקשור להסתה לטרור נכנס תחת חוק המאבק בטרור שזה התחום הבטחוני, ושם מתאפשרת פגיעה בזכויות פרוצדורליות והעונשים כפולים.

 

גילוי הזדהות עם ארגון טרור והסתה לטרור

קריאה לבצע מעשה טרור, פרסום דברי עידוד או תמיכה במעשה או בארגון המוכרז כארגון טרור בין במלל ובין בפרסום המנון, סרטון, סמלים של ארגון טרור – כל אלה יכולים להיות מוגדרים כתמיכה.

רוב התיקים שנפתחו כלפי פלסטינים אזרחי ישראל הם פרסומים של תמונות מאירועי בוקר ה-7.10, למשל ג'יפ צבאי עם ילדים בעזה או תמונות של חטופות. גישת המשטרה והפרקליטות היא שדי כביכול בפרסומים הללו כדי לקשור את המפרסם לתמיכה במעשה או בחמאס – גם אם אין התייחסות ישירה בפרסום. לגבי סימון לייק לפוסט של מישהו אחר, יש עמדה של פרקליטות המדינה שלא להעמיד לדין על סמך לייק בלבד (לפחות בשלב זה). בעבירות של הסתה לטרור – חייבים אישור פרקליט המדינה לפתיחה בחקירה ואישור יועמ״שית להגשת כתב אישום.

 

איך כן אפשר להתבטא?

מאחר ותמיכה בטרור או הסתה לטרור היא עבירה המוגדרת על החיוב (במה אני כן תומכת), יש אפשרות לבטא את עצמנו באופן ההפוך, במובן של להביע למה אנחנו מתנגדים ובמה אנחנו לא תומכים, למשל: אני נגד פגיעה בחפים מפשע. נסו לברור היטב את המילים.

 

תפיסת הטלפון בידי המשטרה

שאלה שעלתה במהלך ההרצאה, לגבי תפיסת הטלפון בידי המשטרה (מצב בו המשטרה לוקחת מאדם את הטלפון שלו לרשותה). ריהאם הדגישה שע"פ חוק מותר למשטרה לתפוס טלפון רק עם עילה – למשל אם בוצעה עבירה באמצעות המכשיר עצמו, או אם יש חשד שבטלפון יש ראיות שמוכיחות ביצוע עבירה. המשטרה לא יכולה סתם כך לבצע חיפוש בטלפון של אדם אלא אם 1. הסבירו לאדם מה הם מבקשים לחפש בטלפון ולמה והאדם נתן הסכמה מפורשת ובאופן חופשי. 2. יש צו בית משפט המתיר חיפוש במכשיר. מי שמוסמך לעשות חיפוש זה רק חוקר מומחה ולא כל שוטר.

 

תזכורת חשובה לסיכום

היתה שאלה שעלתה וחזרה במהלך ההרצאה, שחוזרת להקדמה שנתנה ריהאם וחשוב גם לסכם עם האמירה הזו. אל מול כל הדוגמאות של המעצרים בתקופה האחרונה, חזרו ושאלו על תחושת חוסר הבטחון מול חופש הביטוי, עד כמה הזכות הזאת ניתנת לנו ועד כמה אנחנו מוגנים.ות – או לא – להתבטא באופן חופשי. אז חשוב לחזור ולהדגיש, אפילו שיש חוק, לצערנו אנחנו לא מוגנים לגמרי ממעצר או רדיפה. אין בדברים הנאמרים כאן בגדר המלצה או הצעה האם כן או לא להתבטא, או הבטחה שבאם ננהג באופן מסוים לא יעצרו אותנו או לא יפטרו אותנו מהעבודה או לא ירחיקו אותנו מהלימודים. עם זאת, כפעילים.ות, כא.נשים שמאמינים.ות בזכות להתבטא ולהביע ביקורת, כאזרחים.ות במדינה – חשוב להכיר את הזכויות שלנו ע"פ חוק, לדעת מה אסור – ולהתרחק ממנו, לדעת מה מותר – כדי שנוכל להגן על עצמנו משפטית במקרה הצורך, ולהבין שיש תחום אפור תחת מצב החירום שגם אם הוא מוגן בחוק, וגם אם שופטים בסופו של דבר יאפשרו אותו תחת חופש הביטוי, לפעמים המשטרה תיקח החלטות בשטח שמצמצמות את חופש הביטוי ואנחנו עלולות לשלם את המחיר.

 

האירוע הינו שיתוף פעולה בין המרכז הרוחני ובית הספר לשלום