ניתוח מפגשי דיאלוג בין יהודים.ות לפלסטינים.ות בבית הספר לשלום בתקופת המלחמה

אוקטובר עד דצמבר 2023

בית הספר לשלום הוקם בסוף שנות ה-70 והתמודד עם תקופות משבריות רבות ועוצמתיות לדוגמה, אירועי אוקטובר 2000 ומאי 2021. בשנים האחרונות היינו עדים לעלייתה של ממשלת ימין קיצוני, הפקרות המדינה בנושא הביטחון האישי והפשיעה בקרב האזרחים.יות הפלסטינים.יות בישראל, העמקת הכיבוש וגזילת אדמות בגדה, המשך המצור על עזה והפיכה משטרית שהובילה לפילוג בחברה הישראלית. בתוך המציאות המטלטלת הזו, בית הספר לשלום היווה עבור המון א.נשים מקום אלטרנטיבי פוליטי יציב, שוויוני וצודק. בין אותם הא.נשים: צוות המנחים.ות שלנו, משתתפי.ות הקבוצות, קהילת הבוגרים.ות שלנו, תושבי.ות הכפר נווה שלום וצוותים דו-לאומיים ברחבי הארץ. העובדה שנשארנו נאמנים.ות לערכים השוויוניים ולשיח הפוליטי הרדיקלי שמאפשר מרחב חופשי לכולם.ן לדיון, עיבוד ואקטיביזם, הביאה ליצירת אמון ביננו לבין א.נשים וארגונים שונים.  

בשביעי באוקטובר פרצה מלחמה בעקבות ההתקפה האלימה של חמאס על יישובי עוטף עזה והתגובה הקטלנית והטרנספר שישראל מקיימת בעזה. הטראומה, הזעזוע, הייאוש וחוסר האונים המתמשך מכים בכולנו. יתרה מכך, בצל המלחמה פשעים נוספים כלפי פלסטינים מתרחשים ומתרחבים בגדה המערבית. גם הפלסטינים.יות אזרחי ישראל, וגם היהודים.יות שמציעים אלטרנטיבה לא אלימה, מושתקים ונרדפים בצורה מסיבית יותר מתמיד. בתוך כל הקושי, הפחד, ההשתקה והמורכבות פנו אלינו כ-13 ארגונים, מוסדות לימוד ובתי חולים על מנת לקבל יעוץ ועזרה לצוותים המעורבים שלהם (פלסטינים.יות ויהודים.ות) איך לעבור את התקופה הקשה ולהוריד מהמתח הקיים בתוך הצוות. בנוסף לכך קיימנו מפגשי דיאלוג ועיבוד לצוות המנחים.ות של בית ספר לשלום וגם ל-5 פורמי בוגרים.ות של בית ספר לשלום, ופתחנו או המשכנו כרגיל את הקורסים שהיו מתוכננים להיפתח או שכבר החלו לפני המלחמה (מובילי.ות שינוי בערים המעורבות, מובילי.ות שינוי בתחום הצדק הסביבתי והאקלימי ודיאלוג לישראלים ופלסטינים הגרים באירופה). מאוקטובר ועד סוף דצמבר 2023 ערכנו מפגשים שהשתתפו בהם כ-800 משתתפים ומשתתפות.

אין ספק שלקיים דיאלוג בין שתי קבוצות לאום שיחסי הכוח ביניהם הם של כובש נכבש, נחשב לדבר מאתגר ומעלה שאלות פוליטיות רבות, כולל השאלה האם קיום הדיאלוג כשלעצמו מנרמל את המציאות הלא שוויונית; כלומר, שההסכמה והרצון לקיום דיאלוג דו לאומי, יחולל הרגשה שהמציאות הלא שוויונית היא נורמה שאפשר להסתדר איתה. בתקופת מלחמה יחסי הכוח מקצינים באופן מיוחד והשאלות הפוליטיות מוצפות יותר מהרגיל, בעקבות הדיכוי שנעשה יותר מוצהר וחשוף לעין גם בתוך מעגלי הדיאלוג, ומשפיע על האפשרות לקיים שיח בטוח ומכבד עבור כולם.ן. בעקבות החוויה הזו, נוצרה דילמה פוליטית בקרב המנחים.ות של בית הספר שלום שהוצגה בצורה ברורה על ידי אחת המנחות היהודיות "כיצד ניתן לקיים דיאלוג אמיתי… כשהדיאלוג הנוכחי הוא לא סימטרי ברמות על… אנחנו מביאים פלסטינים.יות למפגש כי הארגון שעובדות בו ביקש מהן להשתתף… אבל סתמו להן את הפה והכניסו אותן לדיאלוג… זה אבסורד שמכניסים אנשים לסיטואציה הזאת ואנחנו מנרמלים את זה". תחושות ההשתקה והפחד לא רק משפיעות על המשתתפות.ים בתוך הקבוצות אלא גם על המנחים.ות. אחת המנחות הפלסטיניות מתארת: "הנחיתי קבוצה מעורבת שמתעסקת בשירות חינוכי… בהתחלה פחדתי להתערב ולשקף למשתתפים.ות היהודית.יות את הדיכוי שהם מפעילים.ות כלפי האוכלוסייה הפלסטינית. הרגשתי שלא הגנתי על המשתתפות הפלסטיניות בקבוצה ויצאתי עם תחושת חנק וחוסר יכולת". למרות הדילמות והאתגרים שהוזכרו, המשכנו במפגשי הדיאלוג תוך כדי תהליך למידה ושיפור חופש הפעולה של המנחים.ות והמשתתפים.ות בתוך ההנחיה. 

אז למה כן? מה תפקידו של דיאלוג בתקופת משבר כזאת? 

"מרחב בטוח" זאת התשובה הראשונה שקבלנו מכל המנחים.ות והמשתתפות.ים. ביטחון היא הרגשה מאוד בסיסית לבני אדם וברגעי משבר כשהביטחון נפגע, אנשים עוברים לפעול בצורה הישרדותית בכדי לשמור על עצמם. שחזור תחושת הביטחון יכולה להביא את הא.נשים לצאת ממצב ההישרדות ולפעול בצורה שקולה, חומלת ושרואה את האחר. מה שעולה מניתוח מפגשי הדיאלוג, שהמרחב הבטוח יכול להתקיים רק בנוכחותו של "האחר" מאחר ומלכתחילה הבעיה שגרמה לחוסר הביטחון המתמשך היא היחסים הטראומטיים עם "האחר". ואם נשאל מתיאוריות פסיכואנליטיות ניתן להשתמש במושג של וינקוט "המרחב הפוטנציאלי" (וינקוט, 2004).  במסגרת מרחב פוטנציאלי השאלה מה בא מבחוץ ומה בא מבפנים מושהית, ופנים וחוץ נוגעים זה בזה בתנועת ריקוד המאפשרת לאדם לגלות משהו חדש ולהיות מופתע גם על ידי עצמו ( Jemstedt,2000). מרחב נפשי זה, הנמצא בחצי הדרך שבין מציאות אובייקטיבית לחוויה סובייקטיבית, הוא הבסיס הן ליצירתיות והן ליכולת להרחיב את החוויה היומיומית הקונקרטית (וינקוט, 2004). 

המשתתפים.ות נכנסים.ות למרחב פוטנציאלי עם פנטזיות ראשוניות לקבלת מענה לצרכים האישיים שלהם.ן על ידי האחר. ברוב המקרים, הקבוצה היהודית דרשה גינוי מלא למעשי חמאס מהקבוצה הפלסטינית, לדוגמה לפי אחת המנחות: "מה שהן רוצות לשמוע את הצד השני… הן קבלו גינוי למעשי חמאס מ-80% מהצוות ורצו לשמוע את ה-20%… מה שמפעיל אותן זה ה-20 אחוז שלא גינו". ניתן להבין מכך שהקבוצה היהודית דרשה את הגינוי על מנת להחזיר את תחושת השליטה שנגזלה עם פריצת המלחמה. דרישת הגינוי היא פרקטיקה טקסית שמביאה לידי ביטוי  פנטזיה של שליטה בפלסטינים.ות ובמה שהם אומרים, למרות שמימוש הפנטזיה, כלומר שמיעת גינוי מהקבוצה הפלסטינית, מביאה להפחתת החרדה למשך זמן קצר בלבד, ולא מחזיקה לטווח הארוך.  לעומת זאת הקבוצה הפלסטינית החזיקה בפנטזיה של שוויון ביחסי הכוחות בתוך הקבוצה ויצירתו של מרחב בטוח באחריות של "האחר", משתתפת פלסטינית שיתפה בקבוצה "באתי להתעמת" והיא התכוונה "לשים את האמת על השולחן ולדבר על זה, לא ניסיון לעשות שותפות אלא לדבר, ואז זה הוביל למקום ששאר המשתתפים הביאו את הדרישה שלהם לדיבור ממקום בטוח ואמיתי".  

למרות הרצון המשותף של שני הצדדים ליצר מרחב בטוח לכולן, שתי הקבוצות נשארות עם תחושת מחנק, מנחה יהודיה שיתפה: "נשארנו עם אותה תחושה של החניקות וכנראה שזאת פנטזיה שאי אפשר לממש אותה.. גם היהודיות מרגישות שהן חנוקות.. הן לא משתפות כי אני לא רוצות לפגוע בצד האחר.. הפנטזיה בשני המישורים גם לשמוע ולהשמיע..". יחודו של מרחב פוטנציאלי זה בתקופה משברית הוא בכך שמאפשר התנסויות אישיות וקבוצתיות שמופעלות מהמפגש עם העולם הפנימי הסובייקטיבי לכל קבוצה עם העולם האובייקטיבי. בעקבות החשיפה למגוון של תחושות ודעות, המשתתפים.ות עוברים.ות תהליך עיבוד אשר עושה סדר לחלק מהמחשבות ומנגד מעלה שאלות ומחשבות חדשות. במיוחד כשהמציאות החיצונית קורסת, וכשנדמה שלא קיים מרחב המסוגל להכיל ספקות וביקורת, חשיבותו של 'המרחב פוטנציאלי' שנוצר בקבוצות הדיאלוג שלנו, מרחב שהוא בטוח ומאפשר מורכבות ויצירתיות –  מתעצמת. מרחב זה הצליח לחבק ולהכיל א.נשים שבחרו להטיל ספק, להסתכן, לחקור ולהיחשף ,דבר אשר עזר בהחזרת תחושת הסוכנות האישית והמקצועית. 

תפקידו של דיאלוג חד לאומי בתוך מרחב דו לאומי בתקופת משבר

בתוך המרחב הדו לאומי מתקיימים גם מפגשים חד לאומיים שהדרישה להם התעצמה בתקופה משברית זו. החד לאומי הפלסטיני היווה מקום להתאחד ולשתף יחד בעצב ובכאב, כפי שתואר על ידי אחד המנחים הפלסטינים: "החד לאומי הפלסטיני שרת כמקום להתאבל ולשתף בעצב, כי לא מותר להם במקומות אחרים להביע את העצב הזה, והתחושה היא שרק הקבוצה הזו תבין את התחושות שלהם". האבל הפלסטיני נאסר בזירה החיצונית ונרדף על ידי כוחות הביטחון והאזרחים בישראל. דבר זה פגע בצורך בסיסי ואינטימי של להרגיש את העצב והכעס, וגרם לרדיפה חודרנית ומדכאה אשר, בין היתר, פיצלה את החיבור בין רגשות לבין תחושות גופניות. אחת המשתתפות הפלסטיניות שיתפה שהיא "מרגישה שאפילו אין לה זכות להיות קיימת במרחב הכללי בעולם, והזהות שלה לא שווה ואין לה שום משמעות לקיום, שאפילו להרגיש תחושות של חוסר אונים, תסכול, עצב ויאוש פנימי עמוק אסור לה". 

הדיאלוג החד לאומי היהודי התאפיין כמקום לבירור מעמיק בשאלה איך אנחנו רוצים לראות שינוי, ומה מידת המחויבות שלנו לשינוי כקבוצה יהודית, ומה הציפיות מהקבוצה הפלסטינית ומהמציאות, לדוגמה לפי אחת המנחות היהודיות: "בחד לאומי היהודי הם מוצאים את הדרך לדבר על הדיכוי של ישראל ועל האחריות שלהם לדיכוי". בנוסף, המרחב החד לאומי היהודי שימש לבירור והכרה בכאב הישראלי במנותקי מניכוס פוליטי: "השיחות במפגשים שלנו.. פתאום חיברו אותי לכאב הישראלי.. לא הצלחתי להתחבר לכאב הישראלי בגלל שאני יודעת איך מנכסים אותו פוליטית למלחמה שאני מתנגדת אליה. ודווקא בשיחות בקבוצה.. הצלחתי להתחבר כי לא נעשה שימוש פוליטי".  ניכר שהנוכחות במרחב פוטנציאלי משותף נתן לגיטימציה למשתתפים.ות היהודים.ות להיות במגע אותנטי עם הכאב הישראלי. האפשרות לשהות בתוך מרחב המאפשר מקום לכלל המשתתפים.ות להתנסות בהורדת המסכות אפשרה לשתי הקבוצות להיחשף לאותנטיות של הכאב. 

הדילמות של קיום מפגשי דיאלוג בתקופה קשה זו מלוות אותנו עד רגע זה, האם הצלחנו? האם עשינו שינוי? האם קיום דיאלוג ברגז זה הוא משמעותי? אלו שאלות מהותיות שצריך לשאול תמיד בעבודה חינוכית-פוליטית, והתשובה לשאלות אלה בעיננו היא חיובית. במציאות הישרדותית ומלאה במוות הצלחנו ליצור מרחב שהחיות, המשחקיות וההתנסות ממלאות אותו. הצלחנו להחזיר את תחושת הסוכנות האישית והמקצועית לחלק מהמשתתפים.ות ועזרנו בתהליכי חקירה אישיים וקבוצתיים.

אנו רואים את אחריות בית הספר לשלום לשמור על שאריות היחסים בין יהודים.ות לפלסטינים.יות ועל התקוה לשיפורם, וללמוד כל הזמן כיצד ניתן לעשות זאת טוב יותר. 

—

וויניקוט, ד. ו. (2004). משחק ומציאות. תל-אביב: עם עובד.

Potential space: The place of encounter between inner and outer reality. Jemstedt, Arne. International Forum of Psychoanalysis, Vol 9(1-2), Apr 2000, 124-131.