נכתב על ידי הקבוצה

"לנוכח המעשים הקשים שנעשו במלחמה הזאת, צה"ל אינו יותר צבא ההגנה לישראל. כמי שלחמה במלחמת העצמאות, חשבנו אז שאנחנו מקימים חברת מופת, אבל כיום זה לא צבא הגנה. זה צבא כיבוש גס והולל". כך אמרה שרת החינוך לשעבר, גב' שולמית אלוני, בפתח אירוע אבל ומחאה נגד הרג אזרחים, שנערך בבית האגודה למען ערביי יפו בשבת בצהריים.

האירוע שכותרתו "אבל ומחאה נגד הרג אזרחים – סוכת אבלים-קריעה" היה יוזמה של משתתפי הקורס: להכשרת סוכני שינוי לאנשי בריאות הנפש שמתקיים ע"י ביה"ס לשלום וחיוואר. ליוזמה זו חברו מספר ארגונים משותפים: בית הספר לשלום בוואחאת אל סלאם / נווה שלום, עמותת עוסי"ם שלום, ופורום המשפחות השכולות, כמו גם פסיכואקטיב – אנשי בריאות הנפש למען זכויות האדם. בפתח הבית הוצבה רשימת שמות של ההרוגים האזרחיים במלחמה, יהודים וערבים, ובצידה הודלקו על-ידי הנאספים נרות זיכרון. השתתפו באירוע יותר מ300 משתתפים יהודים ופלסטינים שהצטופפו באולם הראביטה ביפו חלקם נאלצו להקשיב מבחוץ. האירוע נפתח בנגינת כינור ועוּד לאות זיכרון ובהקראת שירה. בסיומו נערכו שלוש סדנאות בנושא "מאבל למחאה", "קדושת חיי אדם כערך משותף" ועוד.

בשני לינואר 2008 באחת הפגישות של הקורס באמצע ההתקפות על עזה העלו חברי הקבוצה שהם רוצים למחות נגד הרג האזרחים הרבים הרס התשתיות החקלאות וכל מרקם החיים בעזה. המתקפה על עזה היתה בעיצומה. משתתפים יהודים ופלסטינים (אזרחי ישראל) הביעו תחושות עמוקות של עצב תסכול וזעם וחפשו דרך לבטא את המחאה שלהם יחד. היתה תחושה שחייבים לעשות מעשה. שתי נשים בקבוצה הובילו את הרעיון – מהא סקלה תלי ושרית מוראי. הן חשו שזה בלתי אפשרי לשבת בצד בשקט במיוחד לאור ההרג הרב של האזרחים שנמשך עוד ועוד.
בעשירי לינואר נפגשו חברי הקבוצה והזמינו לפגישה גם נציגי אירגוני שלום נוספים וגבשו את התוכנית. היה רק שבוע לתכנן ולבצע. התקיים דיון איך לקרוא לאירוע והשם שנבחר היה "סוכת אבלים". במהלך השבוע רוב חברי הקורס יהודים ופלסטינים עבדו יחד לארגן את האירוע. לכל אחד היה תפקיד ושיתוף הפעולה היה חלק והתנהל תוך כדי תמיכה הדדית. כמה אנשים חפשו מקום, אחרים הכינו פלקטים שחורים עם שמות האזרחים ההרוגים, מספר אנשים עסקו בהבאת התקשורת ואחרים עסקו בהבאת הקהילות, חלקם עסקו בהדפסת תוכנית ואחרים יצרו קשר עם הדוברים. נבחרה העיר יפו כעיר מעורבת.

את האירוע הנחו מהא סקאלי-תלי וארנונה זהבי מפסיכואקטיב.

השרה לשעבר שולמית אלוני: "שמעתי אומרים: נתנו להם את עזה ותראו איך הם מתנהגים. אבל לא נתנו את עזה, למרבה החרפה הפכנו אותה למחנה מעצר ענק שבו מליון וחצי איש, אין יוצא ואין בא. את מי שיצאו לעבודה בשלוש בבוקר בדקנו כמו שבודקים עבדים. מי שנמצא במחנה מעצר זכותו להגיב".

אלוני הוסיפה: "צה"ל הוא צבא כיבוש גס והולל הפועל ללא התחשבות במשפחות, בזקנים, בנשים וטף. הציבור אינו מתבייש לחגוג את ההרג והחורבן. צוהלים שיש לנו צבא גדול וחזק – אבל הצבא הזה אינו יותר צבא הגנה לישראל. הייתי בין הלוחמים במלחמת העצמאות, חשבנו אז שאנחנו מקימים חברת מופת, אבל ישראל זנחה את ערכיה, ואת ערכי מגילת העצמאות".

אלוני מתחה ביקורת קשה על רון חולדאי, ראש העיר תל-אביב, שמנע את קיום האירוע במרכז הקהילתי היהודי-ערבי ביפו. "חשבתי שחולדאי בעד חופש ביטוי. זה בזיון גדול לראש עיריית תל-אביב שהעירייה לא העמידה מקום לרשות הציבור הזה שפועל למען שותפות יהודית-ערבית ולמען דיאלוג ושלום". אלוני הוסיפה: "הקול האחר קיים, ונמצא ומתעורר, אבל משתיקים אותו. אני בטוחה שתהיה התעוררות והחרפה הזאת תימחק. החרפה תימחק אם ישראל תפתח את השערים ותעזור לשיקום ההרס הנורא שגרמה, תקים בתי חולים ותשקם בתי ספר ותעזור לבנות בתים שנהרסו בחדוות ההרס הנורא הזה".

הפסיכולוגית פרופ' אריאלה פרידמן מאוניברסיטת תל-אביב: "אני מרגישה אילמת כשאחוז כה גדול מהעם נותן למבצע הזה לגיטימציה. אני לא חושבת שהיהודים הם עם רע מכל עם אחר, ולצערנו הם גם לא עם טוב מכל עם אחר. אבל נוצרו תנאים שהופכים אותנו למי שמחוללים זוועות – ושותקים. שמעתי אומרים שזו "מלחמה מוצלחת" – איזו ציניות זו, איזו סגירות נפש. יש כאן דגם: מתחילים מלחמה בהתרגשות ובעליהום, בלי לדעת איך רוצים שתיגמר, והעם הולך אחרי ההחלטות בהתלהבות. ואחר כך אומרים "אין ברירה" – מה פתאום אין ברירה?".

פרופ' אריאלה פרידמן: "בישראל יש מי שרוצים להחזיק באמונה של מוסריות בכל מחיר וגם להמשיך במלחמה בכל דרך. המחיר הוא הפרדה קיצונית בין אנחנו והם. בישראל בוכים על כל אזרח שנהרג ויש תחושת שותפות אדירה. ואיך מגיבים להרג אישה וחמשת ילדיה, כפי שהתרחש הלילה בעזה? כביכול אנחנו צבא נאור שרוצה שלום, הפועל מחוסר ברירה, ואילו ההרג שלהם הוא רוע מכוון. אלו אמירות שטחיות שעוזרות לאנשים לקבל את המצב הבלתי נסבל ולא להתמודד עם העובדה שהם עושים זוועות למי שבשליטתם. רק כך הם יכולים גם לעשות את הרע וגם לחוש מוסריים".

ד"ר אחמד אבו-טוואחינה, מנהל מרכז קהילתי לבריאות הנפש בעזה, שוחח עם הנאספים בטלפון וקולו נשמע דרך הרמקול: "ילדי האינתיפאדה עברו טראומות קשות. באינתיפאדה הראשונה החיילים פרצו לבתים והענישו הורים אל מול ילדיהם. ילדים חוו טראומה: הם גילו שמי שאמורים לגונן עליהם אינם מוגנים, ולכן נטלו לידיהם את היוזמה להגן על עצמם. הילדים שחשו נטושים ואבודים חיפשו דמות הזדהות, והזדהו עם בעלי הכוח – עם אנשי החמאס הלוחמים למען כבודם. המצב הזה יצר גל של קיצוניות שבו לקו מבוגרים וילדים בשני העמים. המצב הזה נמשך גם היום. היום בעזה אין כל מקום בטוח – לא בבית ולא ברחוב ואפילו לא במבנים של האו"ם, אפילו הם כבר אינם מוגנים, דבר שיש לו משמעות סמלית. שני הילדים שנשארו לכודים כמה ימים תחת בית עם אמם שנהרגה – תארו לעצמכם אילו ילדים יגדלו להיות בעקבות החוויה המטורפת הזאת. ישראל במלחמתה מטפחת את אויביה ומחסלת כל סיכוי לדו-קיום ושלום".

סא"ל מיל. יואל פיטרברג, ממקימי מערך האפצ'ים בחיל האוויר וסרבן: "הייתי בין מקימי ערך האפצ'ים בחיל האוויר שכיום הפלסטינים כה חוששים מהם ומטילי ה"לפייר" הנורים מהם. פיקדתי על מבצע ההשתלטות על "קארין איי". מניסיוני אני מדווח, כי בחיל האוויר חלה התדרדרות מוסרית קשה, ובפרט במסוקי הקרב. עד לאינתיפאדה השנייה לא היינו רשאים במהלך סיכול ממוקד לבצע כל פגיעה, אם במרחק 500 מטר נמצאו "לא מעורבים". ראינו מכונית שהתקרבה לכפר – הפסקנו משימה. עכשיו משגרים פצצות טון על בית משפחה והטייס כלל לא יודע מי היה בבית. אחרי פצצה במשקל כזה גם אין סיכוי שידע בדיעבד. שניים מעקרונות היסוד של הקוד הצה"לי שוב אינם רלוונטיים – כבוד האדם וטוהר הנשק".

פרופ' רמזי סולימאן, פסיכולוג מאוניברסיטת חיפה: "קראתם לאירוע של אבל, אני מסרב להתאבל, לא על המתים של בני עמי ולא על מתיו של עם אחר. האבל עוזר להשאיר את המת בתוכנו לאחר שרוחו עזבה אותו. אני עוד לא יכול ללכת הלאה, היום אני עדיין חי וכואב ומוחה. יש בי עדיין מספיק חיים כדי שאוכל להישיר מבט אל רוצחי ילדים ונשים וגברים, להישיר מבט, או בשפתו של אחד מהם, לראות את הלובן בעיניהם, ולומר להם: רוצחים, הרגתם מאות ילדים, נשים וגברים, והרסתם את עזה, מקום עלוב בו חיים מליון וחצי בני אדם".

פרופ' סולימאן הצביע על אשמתם של ראש הממשלה, שר הביטחון ושרת החוץ, וכן הרמטכ"ל והוסיף: "כשיבוא היום ואנשים אלו יעמדו מול טריבונאל על פשעי מלחמה, הייתי רוצה לראות על ספסל הנאשמים לא רק את מי שנתנו את הפקודות ואת מי שירו. גם את מי שירו ובכו. גם את הסופרים ואנשי הרוח ששימשו מכשירי שרץ לפשע הנורא".

שלושה משתתפים לא יכלו להגיע לאירוע: ניר אורן, יו"ר שותף של פורום המשפחות השכולות, שנעצר בעקבות השתתפות בהפגנה שקטה בבאר שבע, בתואנה של "התקהלות בלתי חוקית". השני הוא מקבילו הפלסטיני שלא יכול היה להגיע בגלל הסגר המוטל על הגדה. האחרון הוא ד"ר אבו-טוואחינה, המצוי בעזה עם התושבים הפגועים.

העבודה על האירוע היתה מאוד משעותית לקבוצה. היכולת להשמיע את קולם בזמן שקולות המחאה נגד המלחמה הושתקו העצימה את המשתתפים המארגנים ונתנה תחושת סיפוק שלא החרשנו בעת כה קשה. גם חוויית שיתוף הפעולה של המשתתפים היהודים והערבים של הקבוצה בלממש רעיון ולבצע את כולו עד הפרט האחרון יחד בזמן כל כך קשה נתן כח להמשיך ולפעול ולא לשקוע ביאוש וחוסר אונים.