בתחנה בה אני עושה את ההתמחות שלי יש כ-30 מטופלים ערבים (ובתוכם מוסלמים, נוצרים ודרוזים) ואין בתחנה אף מטפל ערבי. לדברי הצוות הבכיר היו בעבר נסיונות לשלב מטפל ערבי שלא הצליחו בעיקר בגלל שמטופלים ערבים ביקשו מטפל יהודי.

אני מטפלת בארבע בחורות ערביות ואין התייחסות למשמעות של זה בהדרכות או בישיבות הצוות בתחנה. בתקופת המלחמה, כשתכנים הקשורים לקונפליקט ולזהות היהודית שלי והערבית של המטופלות שלי, הפכו להיות מאוד בולטים, חוסר ההתייחסות לכך ברמת הצוות הפך בעיני בעייתי. פניתי אז למנהל התחנה והבעתי את הצורך בהתייחסות ודיבור על כך ברמת הצוות. מספר מטפלים נוספים פנו בבקשה כזו. שימח אותי לגלות שהייתה לכך היענות.

לקראת ישיבת הצוות ביקשו ממני ומשתי מטפלות נוספות להציג דוגמאות מטיפולים. ההכוונה הייתה שלא להתייחס לפן הפוליטי אלא להתייחס למאפיינים הפסיכולוגיים של מטופלות אלה- עד כמה יש להן יכולת של התבוננות עצמית? עד כמה יש מקום לדיבור על נפש ורגש? וכו'
ההנחייה להתעלם מהפן הפוליטי צרמה לי והרצון לדבר רק על המאפיינים הפסיכולוגיים נראה לי כהכחשה. התלבטתי איך להתייחס לכך לאור מעמדי הזוטר…

בסופו של דבר החלטתי לדבר על מה שאני מאמינה בו. בישיבת הצוות פתחתי במה שהרגיש לי כ"יציאה מהארון" וסיפרתי על המעורבות שלי בנושא ועל ההשתפות שלי בקורס בנווה שלום. אחר כך סיפרתי על 2 דוגמאות מטיפולים שלי וליוויתי כל אחת מהן בהתייחסות תיאורטית. התייחסתי לדוקטורט של ניסים אבישר ולכך שההתייחסות לפוליטי היא "הטאבו האחרון" של פסיכולוגיים וסיפרתי על מפגש טיפולי שהיה לי בזמן המלחמה. באותו מפגש המטופלת הגיעה ואמרה שהיא רוצה לעזוב את הטיפול, מסיבות שונות. היא לא התייחסה למלחמה אבל הגיעה כשלצווארה כאפיה. ההזמנה שלי להתייחס לזהות הערבית שלה ולמציאות בחוץ איפשרה בסופו של דבר לטיפול להימשך ולהרבה תכנים משמעותיים לעלות. ההתייחסות התיאורטית השנייה שלי הייתה למאמר על התפתחות "זהות שחורה", ושם נתתי דוגמא מטיפול בבחורה שעסוקה בשאלות של זהות, והתייחסתי לאפשרות לראות בהן לא רק שאלות הקשורות בהסטוריה האישית שלה אלא גם קשורות בהשתייכות הלאומית שלה.

במסגרת אותו מפגש נוצר דיון פורה, וחשתי סיפוק על כך שפתחתי את הנושא המשמעותי הזה בפני הצוות.