אמארה חרב

אמארה חרב הוא מנהל תוכנית אב לילדים בסיכון ואלימות במשפחה בעירית נצרת

הצוות אותו אני מנהל מורכב משנים עשר עובדים סוציאלים ערבים אשר מטפלים בסוגיות של:

• אלימות במשפחה
• ייעוץ טיפול והדרכה זוגית ומשפחתית
• טיפול בהורים וילדים
• טיפול בקשר של משמורת הורים על ילדיהם
• עבודה קהילתית בנושא אלימות במשפחה וילדים בסיכון

הרעיון היה שיש צורך שאנו, כאנשי טיפול בחברה הערבית, נתחיל לחשוב מעבר להיותנו מטפלים בתוך חדר הטיפולים, ברמת הפרט, ונתחיל לפתח חשיבה שתוביל לשינוי ברמה הקהילתית והחברתית. כלומר, שתהיה התייחסות לשאלה איך אפשר לבנות מערכות תמיכה חברתית שתעזור לאותם אנשים, וגם תפעל יחד איתנו לשינויים חברתיים אשר יעזרו לחברה שלנו.

רקע:

בזמן המלחמה בעזה ואחריה הורגש אצל חברי הצוות חוסר אונים, חוסר יכולת לעבד את האירועים ואת מה שקורה סביבנו, דבר אשר השליך על תהליכי העבודה. בנקודה מסויימת אף הורגש אובדן משמעות החיים ואמונה בנוגע לעתיד, ובעיקר ביחס לעתידנו המקצועי. חברי הצוות הביעו את עצמו בביטויים כגון: "כמה אנחנו שמחים שנשארנו בחיים", "עד כמה אנחנו חסרי אונים וחסרי משמעות", "מה השיגעון הזה שקיים סביבנו", "המלחמה הזאת הכתה בנו קשות", "המלחמה טלטלה אותנו".

אחר כך התחלנו לשאול שאלות: "האם אנחנו נוכל לשנות משהו בכלל?", "האם אנחנו לא אימפוטנטים לאור המצב הכללי?", "האם

ניתן להביא לפתרון, 'להציל את העולם'?"
משאלות כלליות, עברנו להיות ממוקדים יותר בשאלות שנגעו בנושאים שאנו אכן יכולים להתמודד עמם.. עלו שאלות כמו:

• עד כמה האחריות לקהילה ולחברה שלנו מוטלת עלינו כעובדי בריאות הנפש?
• איפה אנחנו צריכים לחולל את השינוי – בעצמי, במשפחתי, בארגון, בשכונה,בקהילה, בחברה, בפוליטיקה?
• מה נצליח לעשות במרחב שלנו, הקרוב לנו, תוך 10- 5 שנים?
• איך נתחיל ליבש חלק מהאוקיינוס האלימות, ועם אילו כלים?
• אל מי נוכל להתחבר כדי לעשות זאת ביחד כדי ליצור אפקט מערכתי ולהרגיש תמיכה וחיזוק?

התחיל להתפתח דיון מובנה סביב השאלות שנשאלו בישיבות הצוות שלנו, במקביל לכך, התחלנו ליצר דינאמיקה של עשייה ברמה הקהילתית סביב הנושאים שהועלו מתוך הנחות יסוד אשר תחילה התגבשו על ידי אנשי הצוות. הנחות היסוד שלנו היו:

• אנו כאנשי טיפול צריכים לגשר בין העקרונות המקצועיים שלנו לבין מרכיבים תרבותיים וחברתיים של החברה.
• אנחנו כאנשי טיפול צריכים להכיר את המאפיינים של הסביבה שלנו. כלומר: עלי להאמין שאני מדבר בשפה שלי,

שאני חלק מהחברה שלי, ושיש לי משהו שאני יכול לתרום ליצירת שינוי בחברה שלי.

דברנו על החשש שלנו מהעתיד, מה האחריות שלנו כלפי העתיד, מה החלק שלנו בבניית העתיד של החברה. האם הביטחון העצמי שלנו והחוסן האישי קשורים בביטחונה ובחוסנה של החברה, ואיך אנחנו יכולים לתרום לחוסן הקהילתי והחברתי?

אנו כחברה וויתרנו כיום על הקולקטיביזם לטובת האינדיבידואליזם מתוך הנחה שקשה לנו להשפיע על הכלל. כאנשי מקצוע שמאמינים בתפיסת החוסן הקהילתי (החוזק שבתוך החברה) אנו מנסים לפתח ולעודד את האנשים לתרום לקולקטיב שלהם מתוך הנחה שזה משפר ותורם להם ברמה האישית והמשפחתית.

רוב האנרגיות המחשבתיות והמעשיות שלנו מושקעות במלחמה חסרת תכלית וחסרת משמעות בהתעסקות שלנו עם "האחר" השונה מאתנו, בטענה שרק אנו צודקים וכל השאר טועים. אנו שואפים להגיע למצב של Win win אשר בו ניתן לפתח דיאלוג למען חיים משותפים אשר בו האנרגיות שלנו יופנו לשפר ולהיטיב עם שני הצדדים.

הרבה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו כאנשי מקצוע בתוך מלחמה הרסנית חסרת גבולות וחוקים בין בני זוג שחיים בקונפליקטים ושוררת ביניהם אוירה שלילית והרסנית הכוללת שימוש באלימות. בכל זאת אנחנו משקיעים את מאמצנו ומשאבנו האנושיים והמקצועיים על מנת לגשר על כל הפערים והקשיים בין בני הזוג והעלות אותם על דרך המלך בסוף התהליך הטיפולי. זוהי דוגמא ליכולת שלנו להשפיע על פתרון קונפליקטים.

נוכחנו לדעת שעל מנת לחולל שינוי ולהמשיך אנו צריכים במקביל לבנות סביבה תומכת. קראנו לזה רשת תמיכה חברתית שמתאימה לצעדים ולמהלכים שלנו. בכך כשאני דורש שינוי מעצמי צריכה להיות לי קבוצת תמיכה, ועל מנת להיות אנשים משפיעים אנחנו צריכים לנקוט בגישה של אקטיביזם חברתי.

אזכיר כמה פרוייקטים שהרצנו עד עכשיו ברמה קהילתית:

• בניית תוכנית לפיתוח שותפות עם אנשי דת משפיעים בעיר, על מנת לבנות שפה משותפת עם אנשי דת למען קידום נושא מניעת אלימות במשפחה ותמיכה וזיהוי ילדים בסיכון.
• בניית פורום נשים למען חברה בריאה, מתחילים בהעצמת הנשים עצמן, ומגיעים לייזום פרויקטים קהילתיים מטעם הנשים.
• בניית החוסן הקהילתי: להכשיר אנשי קהילה איך להתמודד בצורה יעילה במצבי חירום ובמשברים פרטיים והמוניים.
• בניית מאגר מידע מקצועי שכולל את כלל אנשי הטיפול ומה הם יכולים לתרום ברמה קהילתית.