הטיפול כאקט פוליטי | מאמר
מאמר על עבודת בית הספר לשלום בתחום בריאות הנפש
1. מבוא
מציאות של משבר ואי־יציבות נפשית
המעגלים הבלתי פוסקים והמתגברים של אלימות בישראל-פלסטין יצרו משבר מתמשך ועמוק בבריאות הנפש. הסבב האחרון של ההרס בעזה – שמתואר בידי מומחי משפט וזכויות אדם כרצח עם, בשל הרעבה מכוונת, הרג נרחב של ילדים והרס מוחלט של תשתיות – הצית משבר חסר תקדים של בריאות הנפש בכל חלקי החברה הפלסטינית והישראלית.
בעוד ההרס הפיזי מתרכז בעזה, ההשפעות הנפשיות מתפרשות הרבה מעבר לה. בקרב פלסטינים אזרחי ישראל, המלחמה גרמה למצוקה רגשית עמוקה, המאופיינת בפחד, בידוד חברתי, ודיכוי פוליטי של חופש הביטוי. דיווחים מעידים על עלייה בחרדה בקרב פלסטינים שחוששים ממעקבים, מהשלכות מקצועיות או מהפללה על הבעת סולידריות עם אזרחים בעזה. סטודנטים ואנשי מקצוע הושעו, פוטרו או נחקרו בשל פוסטים ברשתות החברתיות שנחשבו “בלתי מקובלים פוליטית", ובכך נוצרה אווירה של טראומה מהצפוי לבוא (anticipatory trauma) ולחץ מבוסס-גזענות (racialized stress).
בקרב היהודים-הישראלים, מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר והשלכותיה עוררו גל מקביל של טראומה, עקירה ופחד קיומי, במיוחד בקרב ניצולים, מפונים ומשפחות חטופים. לפי משרד הבריאות הישראלי, הביקוש לתמיכה פסיכולוגית עלה ביותר מ־300% בשבועות שאחרי ההתקפה, כשבין היתר ילדים מראים סימפטומים חריפים של לחץ ובתי ספר קורסים תחת עול המאבק להתמודד עם זה. פסיכולוגים מזהירים שמערכת הבריאות הישראלית אינה ערוכה לענות לצרכים של יחידים או להתמודד עם מה שמחקרים מגדירים כ“טראומה לאומית". החברה הישראלית מתמודדת עם המחיר הנפשי של סכסוך ממושך, המשבר המתמשך סביב החטופים, ועם מצוקה מוסרית הולכת וגוברת לנוכח השלכות המלחמה, כולל הפציעה המוסרית והפוסט-טראומה של אלו הלוקחים חלק בהפעלת האלימות בעזה, הן ברמת האינדיבידואל והן ברמה הקולקטיבית.
2. בריאות הנפש בעבודת שלום ודיאלוג
מענה לצרכים משתנים: שיטת בית הספר לשלום והמגבלות של הפסיכולוגיה הקלאסית
בבית הספר לשלום חווינו מקרוב את המחיר הנפשי של ה־7 באוקטובר ולאחריו של רצח העם בעזה ביותר מ־200 מפגשי דיאלוג, שבהם פלסטינים ויהודים נאבקו להישאר נוכחים בתוך מציאות של פחד הולך וגובר וקיטוב עמוק.
פלסטינים רבים מספרים שהם חשים מושתקים, שגם בדיאלוג הם מדברים במרחב בו הדיכוי הפוליטי שבחוץ משתקף פנימה, וזה מרגיש לא בטוח לבטא אבל או מחאה. מנחים ציינו שזה יצר פרדוקס כואב: פלסטינים מוזמנים לדיאלוג מטעם מקומות העבודה שלהם, רק כדי לגלות שתנאי השיח עצמם משתיקים את קולם, כשהם מנועים מלהביע דעתם על ישראל או על המתרחש בעזה. במקביל, משתתפים יהודים רבים, שעדיין חווים הלם קיומי, דרשו מהמשתתפים הפלסטינים לגנות במפורש את אירועי ה־7 באוקטובר. דינמיקה זו, שנובעת מצורך בביטחון ובשליטה, חשפה את פערי הכוח הגדולים, ואת השאלה אילו רגשות נחשבים לגיטימיים לביטוי ואיזה צד מרגיש בנח ובבטחון להביע את רגשותיו, ומי לא.
בתחום בריאות הנפש, אי־היציבות המתמשכת הוכחה כגורמת לשחיקה רגשית ולעומס על אנשי המקצוע. מטפלים ואנשי בריאות הנפש, שחלק מתפקידם הוא להחזיק את כאבם של אחרים, הם עצמם פועלים תחת עומס כבד, פציעה מוסרית ודילמות אתיות הנובעות מההקשר הפוליטי הטעון. בית הספר לשלום מבקש להכשיר מטפלים אלה בגישות ביקורתיות, ולפתח עימם פרקטיקות מקצועיות חדשות שמתייחסות ישירות להשפעות המציאות הפוליטית בישראל-פלסטין על המטפלים ועל הקהילות שהם מלווים.
מאז הקמתו, בית הספר לשלום ניגש לעבודת הדיאלוג עם עמדה ביקורתית כלפי המודלים הפסיכולוגיים הקלאסיים, בעיקר אלה המושרשים בפרדיגמות מערביות הממוקדות באינדיבידואל. כבר בשנת 2000, בספר המכונן של בית הספר לשלום על שיטת הדיאלוג, הביע רמזי סולימאן את הביקורת הזו בבירור: אף שגישות אלו מציעות כלים חשובים להבנת דינמיקות אישיות ובין־אישיות, הן לא מספיקות ביחס לנרטיבים קולקטיביים, לאלימות מבנית ולאי־סימטריה ביחסי כוח – שהם לב המציאות הפוליטית של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
תובנה זו הפכה לאבן יסוד בשיטתנו, והובילה לפיתוח גישה ששמה במרכז את הזהות הקבוצתית, נרטיבים היסטוריים ואי־סימטריה ביחסי הכוח. א.נשי טיפול רבים המשתתפים בתוכניותינו מצביעים על היעדר הבנה פסיכו־פוליטית בשירותי בריאות הנפש. כך למשל, משתתפת בקבוצת הלמידה שלנו סיפרה על הטיפול בטראומה במוסד בריאות ישראלי יוקרתי, הבנוי על חורבות כפר פלסטיני שנהרס ב־1948 ושבו התרחש טבח ידוע לשמצה. העובדה שהמרכז פועל מבלי להכיר בפומבי בהיסטוריה הזו היא דוגמה מובהקת לאופן שבו מחיקה מבנית וטראומה קולקטיבית לא מעובדת משתחזרות במרחבים טיפוליים.
משתתפת אחרת תיארה מחסור חריף במודעות פוליטית בהדרכה המקצועית – אבן יסוד של מסלול ההכשרה לפסיכולוגים בארץ. היא ציינה שההדרכה לרוב מנותקת מהמציאות הפוליטית וההיסטורית הזו. אחרים שיתפו בחוויות דומות, שבהן מדריכים מתעדפים ניטרליות קלינית או העברה-נגדית אישית, תוך התעלמות מדינמיקות של כוח, היסטוריות קולוניאליות או טראומות לאומיות שמעצבות הן את חוויות המטופלים והן את הסוביקטיביות של המטפלים עצמם. המשתתפים זיהו שבכך ההדרכה מחזקת מודלים שהם כביכול א־פוליטיים של טיפול, המותירים מטפלים ללא כלים לזהות את המתחים האתיים העמוקים בעבודתם, במיוחד בהקשרים של אי־שוויון מערכתי ואלימות היסטורית.
זהו ההקשר הדחוף והכואב בו העמיק בית הספר לשלום את שיתופי הפעולה עם אנשי בריאות הנפש. אנו רואים בעבודה זו תרומה להטמעת נקודות מבט קבוצתיות ובין־קבוצתיות בתחום בריאות הנפש – הכרה לא רק באינדיבידואל אלא גם בהקשרים פוליטיים ויחסיים שמעצבים את בריאות הנפש ברמה הקבוצתית. בכך, אנו מאמינים שאפשר לשפר את הפרקטיקה הטיפולית עצמה, וכתוצאה מכך גם לקדם מציאות פוליטית צודקת יותר. בחברות הרוויות פחד, הכחשה ודיכוי מערכתי, התמודדות עם המציאות הרגשית היא תנאי מוקדם לצדק ולפיוס. ריפוי טראומה הוא מעשה פוליטי, שמאפשר לאנשים ולקהילות לדמיין עתיד ללא אלימות ולעשות צעדים ממשיים לעברו.
בריאות הנפש ככלי פוליטי
ניתוק בריאות הנפש מהמציאות הפוליטית רק מחזק את מבני הכוח ההגמוניים הקיימים. בבית הספר לשלום אנחנו רואים ברווחה נפשית לא רק עניין אישי, אלא גם השתקפות של אלימות מבנית ושל יחסי כוח. הטראומה במקום הזה היא קולקטיבית ומתמשכת – תוצר של כיבוש, גזענות, פחד ועוול היסטורי. מתוך כך, עיסוק בבריאות הנפש הוא חלק בלתי נפרד מכל חזון של שלום.
יתר על כן, בריאות הנפש איננה רק עניין פוליטי; גם מושגים פסיכולוגיים ופסיכואנליטיים יכולים לסייע בהבנת מציאויות פוליטיות. הפסיכיאטר וחוקר הטראומה ואמיק וולקן ציין כי טראומה איננה רק אישית אלא גם יחסית־קשרית. לטענתו, טראומה קולקטיבית – ובייחוד כשהיא אינה מעובדת – נטמעת בזהות הלאומית ובתפיסות בין־קבוצתיות, ועלולה להוביל לאלימות אתנית. הסוציולוגית עמליה סער השתמשה בתיאוריה הפסיכואנליטית של ז'וליה קריסטבה על "דחייה" – מצב של דחייה וגועל כלפי מה שנתפס כמאיים על הגבולות שבין העצמי לאחר – כדי להסביר את הדה־הומניזציה הנרחבת של תושבי עזה בחברה הישראלית.
משתתפים פלסטינים רבים בתוכניותינו חווים גם את מה שמכונה טראומה על רקע גזעני – מושג שמתאר את ההשפעה הפסיכולוגית של חשיפה מתמשכת לדיכוי מערכתי, אפליה והשׁתקה פוליטית. משתתפים יהודים, ובייחוד מאז ה־7 באוקטובר, מתמודדים עם פחד קיומי ומצוקה מוסרית. תגובות רגשיות אלו אינן מנותקות; הן נובעות משסעים חברתיים עמוקים ומנרטיבים היסטוריים של קורבנוּת, נטישה והישרדות. טראומה בין־דורית, אצל פלסטינים ויהודים־ישראלים כאחד, ממלאת תפקיד מרכזי בעיצוב הנוף הרגשי הזה: עבור פלסטינים, הנכבה היא לא רק אירוע היסטורי אלא חוויה חיה ומתמשכת של עקירה, גלות ומחיקה, שממשיכה לעצב זהות ופגיעוּת נפשית מדור לדור. באופן דומה, השואה הותירה חותם עז על הזיכרון הקולקטיבי היהודי, המתבטא לעיתים בפחד מהשמדה ובדריכות־יתר בעתות משבר – תכונות שמקושרות גם לעלייה בימין הקיצוני.
בהקשר לעבודתנו, תיאוריית "המרחב הפוטנציאלי" של דונלד ויניקוט – מרחב ביניים בין מציאות פנימית לחיצונית – מתגלה כמסגרת מועילה להבנת חשיבותו הייחודית של הדיאלוג ברגעי הקריסה שאנו חווים כיום. במפגשי הדיאלוג בבית הספר לשלום מאז ה־7 באוקטובר, הקבוצה היהודית ביקשה לא פעם להשיב לעצמה תחושת שליטה באמצעות בהירות מוסרית – בהתעקשות כי תגובת ישראל ל־7 באוקטובר מוצדקת ובדרישה שמשתתפים פלסטינים יגנו את המתקפה. הפלסטינים, לעומת זאת, לאור רצח העם והמשבר ההומניטרי ההולך ומחריף בעזה, ביטאו תקווה להכרה הדדית ולמרחב בטוח שיחזיק את כאבם מבלי לדרוש מהם מבחני נאמנות. המתח בין צרכים רגשיים אלו שלא נענים מאיים לפרק את הקבוצות, אך גם מדגיש את תפקידו הקריטי של מרחב הדיאלוג כאחת הזירות הבודדות שנותרו שבהן אפשר להכיל מורכבות ופגיעוּת. מרחב פוטנציאלי שברירי זה, הנשען על הנחיה מוסרית ואמון, העניק למשתתפים הזדמנות נדירה לעבד טראומה שלא באופן מבודד, אלא באופן קשרי או יחסי – בתוך קווי השבר עצמם שמגדירים את הסכסוך.
בריאות הנפש ודיאלוג
עבודתנו נשענת על פסיכולוגיית השחרור, שפיתח איגנסיו מרטין־בארו, המדגישה כי ריפוי מחייב מתן שם לשורשים החברתיים של הסבל. גישה זו חורגת מהתמקדות באבחון סימפטומים אל עבר טיפוח תודעה ביקורתית וסוכנות קולקטיבית. הדיאלוג הופך למעשה טיפולי – מרחב להשבת קול, להתנגדות להשתקה ולשינוי יחסי הכוח.
בתוך הקשר זה, מטפלים אינם שחקנים ניטרליים, אלא סוכני שינוי פוטנציאליים. כשהם מעורבים בדיאלוג מובנה וברפלקציה, הם מסייעים למשתתפים לעבד פציעות מוסריות, לחקור טראומה בין־דורית ולפתח כלים לחוסן. הדבר נכון במיוחד בפורומים הדו־לאומיים, היוצרים מה שנאדרה שלהוב־קבורקיאן ודורית שטייר מכנות גישה מודעת־הקשר ונגד־הגמונית. גישה זו מציבה במרכז ניתוח משותף של הפוליטיקה של ייצור ידע, ומתעקשת שעבודת בריאות הנפש והמחקר בהקשרים קולוניאליים או א־סימטריים אינם יכולים להסתפק בתיעוד הסבל, אלא נדרשים גם לחקור את המבנים שמייצרים אותו.
בתוכניותינו, אנשי ונשות בריאות נפש הופכים לגשרים בין קהילות. הם מלווים מטופלים בהתמודדות עם קונפליקטים זהותיים ודילמות אתיות, ובמקביל מתבוננים בעמדותיהם הפוליטיות והרגשיות שלהם עצמם. תפקיד כפול זה – של מרפא ועד – הופך אותם לשחקנים מרכזיים בבניית חברה צודקת.
בסופו של דבר, אנו מאמינים שעיסוק בבריאות הנפש ואנשי המקצוע הפועלים בו אינם נפרדים מבניית שלום. להפך – הם בלב העשייה למען שלום וצדק. בעתות מלחמה ודיכוי, יצירת מרחב לאמת רגשית ולחוסן נפשי עם אנשי ונשות מקצוע היא פעולה רדיקלית – כזו שיכולה לפתוח פתח לצדק, להכרה ולאנושיות משותפת בקהילות וביחידים הרבה מעבר למעגל המשתתפים הישירים שלנו.
3. מה אנחנו עושים: שלוש יוזמות עכשוויות
- פורום בוגרי.ות בריאות הנפש
פורום הבוגרים מפגיש את בוגרי.ות קורסי בריאות הנפש שלנו להמשך דיאלוג, לתמיכת עמיתים ולהרהור פוליטי משותף. מפגשים אלה מאפשרים לאנשי המקצוע להעמיק את עיסוקם בשאלות זהות, אתיקה וכוח, במיוחד בעתות משבר לאומי. עד כה קיימנו שתי הרצאות לבוגרים.ות, ואנו מתכננים להמשיך לקיים מפגשים סדירים בחודשים הקרובים. הפורום מחזק רשת של אנשי מקצוע המחויבים להתמודד עם ההשפעה הנפשית של הסכסוך על מטופלים ומטפלים כאחד. הוא מעניק מרחב לבחינת האופן שבו אחריותם המקצועית של המטפלים מצטלבת עם זהויותיהם הלאומיות, התרבותיות והפוליטיות – במיוחד כשהשיח הציבורי הופך ללאומני־קיצוני ולדכאני עוד יותר.
- קורס סוכני.ות שינוי לנשות ואנשי בריאות הנפש
תוכנית הדגל הזו מכשירה מטפלים.ות פלסטינים ויהודים בעקרונות של עבודה דיאלוגית וניתוח סוציו־פוליטי. באמצעות מפגשים חד־לאומיים ודו־לאומיים, המשתתפים בוחנים זהות קבוצתית, נרטיבים היסטוריים ודינמיקות כוח הנמצאות בהקשרים טיפוליים. הקורס משלב תאוריה, פרקטיקה ואקטיביזם, ומעצים את המשתתפים להפוך לסוכני שינוי בקהילותיהם ובסביבות עבודתם. נושאים הנלמדים כוללים פסיכולוגיה של השחרור, אלימות מבנית, טראומה קולקטיבית ואתיקה בהקשרים פוליטיים טעונים. במסגרת הקורס הבוגרים.ות מקימים יוזמות חברתיות, להוביל סדנאות ולהשפיע על השיח הציבורי סביב החיבור בין בריאות הנפש וצדק.
- קבוצת למידה ופיתוח: פסיכו־פוליטיקה בטיפול
המלחמה המתמשכת וההרס חסר התקדים מצמצמים לא רק את המרחב הציבורי לדיאלוג ביקורתי אלא גם את המרחב הטיפולי. מרחבים שנועדו להכיל כאב, מורכבות ועמימות הפכו לשבריריים ומושפעים בעצמם. המרחב הטיפולי, שנתפס בפסיכולוגיה המערבית כניטרלי, בטוח ונגיש אוניברסלית, נחשף כמעוצב בידי הקשר פוליטי ותרבותי באופן עמוק. במציאות שבה זכויות בסיסיות כגון גישה למזון ולמים נמצאות תחת מתקפה, הולך ונעשה קשה יותר לשמר מרחב רפלקטיבי שמאפשר חקירה פנימית ודיאלוג כן. בתגובה לכך יזמו בית הספר לשלום ומרכז מענא שבבית החולים האנגלי בנצרת, קבוצה חדשה המפגישה מטפלות ומטפלים פלסטינים ויהודים. הקבוצה בוחנת כיצד המציאות הפוליטית מעצבת את תפקידי הטיפול, וחוקרת יצירת מרחבי טיפול המתמודדים עם דיכוי בכנות, באתיקה ובעומק.
4. סיכום
ברגעי טראומה קולקטיבית וקריסה חברתית, עבודת בריאות הנפש חייבת להתמודד עם המורכבות של המרחב הפוליטי והרגשי שבו היא מתקיימת. המעורבות של בית הספר לשלום עם אנשי ונשות מקצוע בתחום בריאות הנפש איננה יוזמה משנית, אלא התפתחות הכרחית של עבודת בניית שלום וצדק. כאשר קהילות שלמות מוצפות פחד, שכול ופגיעה מוסרית, היכולת להחזיק מרחב אמיתי לריפוי הופכת למעשה רדיקלי של התנגדות – מעשה שמטפלים פלסטינים ויהודים בישראל לא הוכשרו לבצע. אי אפשר עוד לדבר על מרחבי הטיפול כמרחבים ניטרליים ומנותקים מהתנאים שמקיפים אותם – עליהם להפוך לאתרי התמודדות אתית, שבהם טיפול נפשי ותודעה פוליטית מתקיימים יחד. עבודתנו מתעקשת שהתערבות טיפולית יכולה וצריכה להגיב לכוחות המבניים הפוצעים יחידים וחברות כאחד.
באמצעות תוכניות כמו פורום הבוגרים.ות, קורס סוכני.ות השינוי וקבוצת הלימוד על פסיכו־פוליטיקה, אנו שואפים לפתח ולבנות מודלים שבהם מטפלות ומטפלים יוכלו לשמש גם כעדים לטראומה וגם כסוכני צדק. במרחבים אלה מתמודדים אנשי ונשות מקצוע פלסטינים ויהודים עם המורשות הבין־דוריות של אלימות, עם הא־סימטריות של פחד וכוח, ועם הצורך הדחוף לבנות מסגרות טיפוליות המודעות לעוול ההיסטורי והמתמשך – לא רק ברמה האישית, אלא גם ברמה הקבוצתית והחברתית. יוזמות אלה יוצרות אפשרות לידע משותף שאינו מוחק הבדלים או פערי כוח, אלא מתמודד איתם מתוך אמפתיה ואחריות.
_