פוליטיקאים בונים שותפות – האם אפשר לבנות רוב אחר ?

כאשר הרכבת הממשלה היא המטרה הדחופה והעליונה, כולנו נופתע ממה שאפשרי

בשלהי 2025 התקיימה בבית הספר לשלום תוכנית  בשם "פוליטיקאים בונים שותפות", בה השתתפו פוליטיקאים.ות ממפלגות האופוזיציה היהודיות והערביות – ובהן הדמוקרטים, יש עתיד, חד"ש, רע"ם, בל"ד וכן פעילים.ות ביוזמות פוליטיות נוספות. על רקע הניסיון להדיח את ח"כ איימן עודה ביוני 2025, ובצל המלחמה המתמשכת וההקצנה הפוליטית בישראל, ביקשה התוכנית לאתגר את התפיסה הרווחת בציבור ובמערכת הפוליטית שלפיה שותפות פוליטית יהודית־ערבית אינה לגיטימית, ולהניח יסודות ראשונים ליחסי אמון ולשיתוף פעולה פוליטי בין הכוחות המשתתפים.

בין האישי לפוליטי

כמקובל בתוכניות בית הספר לשלום, התהליך שילב מפגשים שכללו דיאלוג דו לאומי וחד לאומי, בהנחיה משותפת של מנחה יהודייה ומנחה פלסטיני. התכנית היתה מורכבת מארבעה מפגשים וכללה מפגש סימולציה.

במישור האישי, במפגש הראשון הדיון נסוב בעיקר סביב השאלה כיצד המלחמה השפיעה עלי, והדיאלוג העלה תמונה שחוזרת על עצמה בהרבה קבוצות שלנו בתקופה הזו. עלו תחושות עמוקות של ייאוש, שיתוק וחוסר אונים משני הצדדים. המשתתפים.ות הפלסטינים.ות דיברו על חיים תחת חשד מתמיד כלפיהם ובחינת נאמנותם ועל קשר משפחתי ורגשי ישיר למתרחש בעזה. המשתתפים.ות היהודים.ות שיתפו בפחד ובטראומה בעקבות טבח ה-7 באוקטובר ובתחושת קריסה של ההבטחה הדמוקרטית הישראלית. נראה שגם בקרב הפוליטיקאים.ות, המלחמה צמצמה את המרחב הנפשי שממנו אפשר לדמיין עתיד אחר. ועם זאת, כולם.ן הביעו נחישות להמשיך ולנסות להביא לתיקון.

במישור הפוליטי, כבר בשלב הראשון עלו מחלוקות על אסטרטגיה, על גבולות שיתוף הפעולה האפשרי ועל משמעותו של ייצוג פוליטי. כך למשל, בקרב המשתתפים.ות הפלסטינים.ות עלו תפיסות שונות ביחס לדרכי הפעולה הרצויות ולמידת הנכונות להתפשר כדי לקדם השפעה פוליטית. במקביל, משתתפים.ות יהודים.ות חזרו שוב ושוב לשאלה עד כמה הם מייצגים את הציבור היהודי הרחב, או אפילו רק את מפלגות הקואליציה, והצביעו על הקולות הרבים שאינם נוכחים בחדר. 

עם זאת, חרף חילוקי הדעות, כל המשתתפים.ות הסכימו על נקודה אחת: הממשלה הנוכחית מהווה סכנה ממשית לעתידה של החברה בישראל, והחלפתה היא יעד משותף ודחוף. במשך שנים נתפס שיתוף פעולה עם מפלגות ערביות כמהלך בלתי לגיטימי במערכת הפוליטית הישראלית. אולם לנוכח המוטיבציה להחליף את הממשלה, נדמה כי נפתח חלון הזדמנויות: אם שותפות יהודית־ערבית תיתפס כתנאי הכרחי להקמת ממשלה חלופית, ייתכן שהיא תוכל לא רק לאפשר שינוי פוליטי בטווח הקרוב, אלא גם להרחיב בהדרגה את גבולות האפשרי בפוליטיקה הישראלית.

אתגרים בשיתוף פעולה פוליטי יהודי-ערבי

במפגשים הבאים עבר הדיון משיתוף חוויות לדיון בשאלות המעשיות של שותפות פוליטית. ככל שהשיחות התקדמו, התברר כי האתגרים העומדים בפני שיתוף פעולה יהודי־ערבי פועלים בשלוש רמות: הרגשית, הפוליטית והערכית.

ברמה הרגשית עלו שוב ושוב הפחד, החשדנות והעוינות שהעמיקו מאז המלחמה, והאופן שבו הם מצמצמים את היכולת לדמיין מציאות פוליטית אחרת. נשמעו אמירות ששיקפו עד כמה תחושות אלו מחלחלות אל תוך החשיבה הפוליטית. אחד המשתתפים, למשל, תהה האם ממשלה הנשענת על מפלגות ערביות לא תעניק להן "קלף מיקוח חזק מדי" בנושאים ביטחוניים, בעוד משתתף אחר העלה את החשש מפני מצב שבו מפלגה ערבית תהיה "האצבע ה־61" בהחלטות ביטחוניות רגישות. דווקא משום שהחששות נאמרו בגלוי, ניתן היה לבחון אותם יחד ולהפחית את הסיכוי שהן יפעילו את ההחלטות מבלי להיות מודעים לזה.

ברמה הפוליטית עלתה שוב ושוב שאלת הלגיטימציה. המשתתפים תיארו כיצד במשך שנים נבנתה במערכת הפוליטית ובשיח הציבורי דה־לגיטימציה עקבית לשיתוף פעולה עם מפלגות ערביות. אירועי 7 באוקטובר העמיקו את הפחד בחברה היהודית, אולם בדיונים עלתה גם הטענה כי פוליטיקאים וגורמים בתקשורת עשו שימוש בפחד הזה כדי לחזק את הטענה ששותפות יהודית־ערבית אינה אפשרית. כפי שניסח אחד המשתתפים: "צריך לייצר לגיטימציה לערבים… אין את הכלים האלה בשיטה הישראלית כרגע", ואחר הוסיף כי מי שמבטיח ש"אחרי הבחירות הערבים יהיו לגיטימיים" למעשה ממשיך את אותה דה־לגיטימציה.

ברמה הערכית עסקו הדיונים בשאלות היסוד שעליהן תקום או תיפול כל שותפות: מהו שוויון? מה משמעותה של הגדרה עצמית? וכיצד מאזנים בין זכויות קולקטיביות לזכויות אזרחיות? עבור משתתפים.ות פלסטינים.ות רבים.ות, שוויון לא הסתכם בזכויות אזרחיות אלא כלל גם הכרה בזהות הלאומית, בשפה ובזכויות קולקטיביות. מנגד, המשתתפים.ות היהודים.ות ביקשו להבין כיצד ניתן לשמור על ישראל כמקום המבטיח הגדרה עצמית וביטחון לעם היהודי, מבלי לפגוע בשוויון מלא לאזרחים הפלסטינים. מתוך כך התחדדה גם שאלה קשה יותר, שנשארה ללא פתרון: האם החברה היהודית מוכנה לוותר על חלק מן הפריבילגיות שהסדר הקיים מעניק לה כדי לאפשר שוויון כזה? הדיונים סביב חוק הלאום, חוק השבות ומעמדה של המדינה המחישו עד כמה השאלה הזו אינה תאורטית אלא פוליטית ומעשית. כפי שאחד המשתתפים סיכם, "גם לפני חוק הלאום לא היה פה שוויון… זה לא רק ביישום, זה גם בהגדרה".

סימולציית היום שאחרי הבחירות

שיאו של התהליך היה במפגש הסימולציה, שבו התבקשו המשתתפים.ות לדמיין מציאות של היום שאחרי הבחירות ולהיכנס למשא ומתן להקמת קואליציה יהודית־ערבית משותפת.

הסימולציה התבססה על תרחיש שבו גוש מפלגות האופוזיציה היהודיות זוכה ב־56 מנדטים, המפלגות הערביות יחד ב־14 מנדטים, וגוש הממשלה הנוכחי ב־50 מנדטים. במציאות כזו, הקמת ממשלה חלופית מחייבת שותפות יהודית־ערבית.

הדיונים התמקדו בשלוש סוגיות שנבחרו משום שהן מייצגות מוקדי מחלוקת מרכזיים. 

סביב המאבק בפשיעה בחברה הערבית נרשמה הסכמה רחבה. המשתתפים ראו בכך אחריות בסיסית של המדינה כלפי אזרחיה, והדגישו כי הזנחת הנושא במשך שנים אינה יכולה להימשך. בזכות הקונצנזוס, הקבוצה הצליחה לרדת לרזולוציות גבוהות ולשרטט קווי מתאר של תכנית פעולה אפשרית. דברים כמו, הגדרת קהילה ייעודית למאבק בפשיעה, הגדלת תקציבים, הגברת אכיפה והקצאת כוחות ייעודיים, העברת המנהלה ממשרד ההתיישבות למשרד השוויון, ומעורבות המפלגות הערביות בבחירת שר הפנים. הקבוצה תיעדפה הגדרת יעדים מוחשיים, למשל הגדלת אחוז פענוח פשעים באופן משמעותי כך שיהיה דומה לאחוז בחברה הישראלית. בנוסף, הדיבור על הטיפול בפשיעה לא נסוב רק סביב משטור ואכיפה, אלא גם סביב חינוך וצמצום פערים, מתוך רצון לייצר טיפול עמוק. הסוגיה הזו היוותה דוגמה והשראה כיצד משא ומתן יכול להיות טבעי, מקצועי וזורם בסוגיות מסוימות.

סביב חוק הלאום ואופייה של המדינה התגלו פערים עמוקים ומחלוקות מהותיות. המשתתפים.ות היהודים.ות הביעו צורך לשמור על הגדרת המדינה כיהודית וכמקום מפלט בטוח ליהודים.ות ברחבי העולם. מהצד השני, הם.ן גם הביעו רצון בשוויון אזרחי מלא, ושתי העמדות עמדו בסתירה פנימית. בקרב הפלסטינים.ות, חלק מהמשתתפים.ות ראו בביטול החוק תנאי הכרחי לשותפות שוויונית, בעוד אחרים.ות היו מוכנים.ות לבחון גם פתרונות מדורגים יותר. אל מול ההתעקשות של חלק מהיהודים.ות לשמור על חוק הלאום, היה ניתן לראות דוגמה של משא ומתן יצירתי מצד הפלסטינים.ות: הם.ן הציעו דברים כמו החזרה של השפה הערבית כשפה רשמית בדרך עוקפת באמצעות חקיקה ראשית, ללא שינוי חוק יסוד חוק הלאום; או למשל שינוי סדר תיאור אופי המדינה כ- "דמוקרטית ויהודית" במקום "יהודית ודמוקרטית", כאשר הסדר יכול להשפיע על החלטות פרוצדורליות. מצד אחד, ניתן לראות בזה פשרה וכניעה, אבל מהצד השני, כאשר מסתכלים על התמונה המלאה, על האינטרסים השונים שלהם.ן ועל מטרת העל של החלפת הממשלה, ניתן לראות בזה מקור של עוצמה ותיחכום על מנת להוביל לתוצאה רצויה ומקובלת על כולם.ן. 

השאלה לגבי ביטול חוק הלאום לא נפתרה, אבל כן הגיעו להסכמות לגבי דברים כמו שוויון אזרחי מלא, מעמד ירושלים והמקומות הקדושים, החזרת השפה הערבית כשפה רשמית, ועוד. עלו רעיונות לפתרונות יצירתיים סביב נושאים אלו שיאפשרו הסכמה רחבה ובניית קואליציה. הדבר שנשאר פתוח הוא שאלת שיבת פליטים.ות פלסטינים.ות, נושא שנגע במהות השמירה על הרוב היהודי שעומד בניגוד לשוויון האזרחי. הסוגייה הזו למעשה חפפה גם בדיונים של ועדת החוץ.

סביב סוגיית מדיניות חוץ וההסכסוך הישראלי־פלסטיני על אף מחלוקות משמעותיות היתה הצלחה בהגעה להבנות. היתה הסכמה מסוימת שחלק מקווי היסוד של הקואליציה זה שהיא נכנסת למשא ומתן על הקמת מדינה פלסטינית בצורה כלשהי. היתה החלטה נרחבת על דברים כמו פינוי התנחלויות בלתי חוקיות, עצירת בנייה בהתנחלויות וצירת ביטחון אישי וקבוצתי לפלסטינים בגדה באופן מיידי מול טרור יהודי.

היה מעניין לראות שהפלסטינים.ות ראו בסוגיית שיבת הפליטים.ות הפלסטינים.ות כחלק מהסוגיות בהקשר לסכסוך, ואולם חלק מהיהודים.ות ראו בזה סוגייה של מדיניות פנים וטענו שעל הפלסטינים.ות להתמקד בלשרת את האינטרסים של הערבים אזרחי ישראל ולא של אלה היושבים בגדה המערבית או בעזה. ההבדל נובע מכך שהפלסטינים.ות רואים.ות עצמם כמקשה אחת, עם אחד עם אינטרסים דומים, בין אם יושבים בתוך קווי 48 או באזורי השליטה האחרים של ישראל, לעומת היהודים.ות שהרבה פעמים רואים בפלסטינים.ות באזורים השונים כישויות נפרדות ולא קשורות. בנוסף, זה מדגיש שוב את הנושא שהיהודים.ות מחפשים לשמור על בטחון לאזרחי ישראל וכן למקום מפלט ליהודים.ות מהעולם – באמצעות שמירה על רוב יהודי. לא היה בכלל דיון על אפשרויות אחרות להשיג בטחון, שלא כוללות שמירה על רוב יהודי – שמושג פעמים רבות באמצעים דכאניים. אחד המשתתפים היהודים הביע את הסתירה הפנימית הזו כך: "אני רוצה להיפרד מרשות פלסטינית ולא להטמיע אותה בתוכי, ולכן רוצה רוב. עם זאת, בתור רוב אני לא רוצה ליצור עוד עוולות.". 

ובכל זאת, גם בסוגיה זו נמצא פתרון יצירתי – הקמת ועדה שתדון בזכויות של הפליטים. בגלל שהסוגיה מורכבת מאוד, ובגלל שהדיון היה טעון ומקוטב, הוחלט על המלצה להקים ועדה מקצועית שתדון בזה היסטורית. הועדה תייצר קריטריונים ותבנה אותם מכל הבחינות, כולל מספרית, באופן שלא מזיק לחברה ולא יוצר עוול.

דבר מעניין נוסף שעלה בהקשר של סוגיות החוץ (מדינה פלסטינית) וסוגיות הפנים (אופי המדינה), עלו שאלות של אמון ובטחון בקואליציה משותפת של ערבים ויהודים. עלה קול בקרב משתתפים.ות יהודים.ות שהעלה חששות מפני כוח פוליטי שיינתן למפלגות ערביות בסוגיות ביטחוניות, למשל האפשרות שמפלגה ערבית תחזיק ב"אצבע ה־61" בהחלטות על יציאה למבצע צבאי או תשפיע על סוגיות כמו חוק השבות ושיבה של פליטים.ות. זה כמובן הציב אתגר לפלסטינים.ות, כי זה שם את השותפות איתם.ן על תנאי. זה פתח דיון כנה ונוקב על ההסכמה על המהות של השותפות לעומת הניראות, כלומר איך הקהל היהודי בישראל יקבל שותפות כזו. ואפילו שלא הגיעו למיצוי הדיון ולהבנות, היה חשוב לשים את זה על השולחן כדי לסמן את המקומות בהם יש להעמיק ולהשתמש בכלים מגוונים ויצירתיים על מנת להגיע להסכמות.

אולי התובנה המעניינת ביותר מכל הדיונים, הייתה שברגע שהמשתתפים.ות התבקשו לנהל משא ומתן ממשי ולא רק להציג עמדות, אופי השיחה השתנה. במקום להתווכח על עקרונות, הם התחילו לחפש מנגנונים, נוסחאות ופשרות שיאפשרו לממשלה משותפת להתקיים. כך, למשל, סביב חוק הלאום עבר הדיון מהשאלה האם לבטל את החוק אל שאלות מעשיות כמו אילו סעיפים ניתן לשנות, כיצד ניתן לעגן שוויון אזרחי למרות החוק, ומהם המנגנונים שיבטיחו ייצוג שוויוני. כפי שסיכמה אחת הקבוצות: "המטרה העליונה היא הרכבת ממשלה" – ומתוך הדחיפות הזאת התגלו יותר אזורי הסכמה מכפי שהמשתתפים עצמם ציפו בתחילת התהליך.

יחד עם זאת, הסימולציה חשפה גם את יחסי הכוחות הלא־שוויוניים שמאפיינים את השותפות. שוב ושוב עלתה התחושה שהצד הפלסטיני נדרש להתאים את דרישותיו לגבולות הלגיטימיות של הציבור היהודי, בעוד שהוויתורים שנדרשו מן הצד היהודי נתפסו מצומצמים יותר. הפער הזה לא נפתר, אך דווקא משום שנאמר בגלוי הוא הפך לחלק מן העבודה המשותפת, ולא לנקודת מחלוקת סמויה.

שינוי מתוך המערכת – פוטנציאל או מגבלה?

במבט רחב יותר, התוכנית העלתה דילמה שמלווה רבות מפעילויות בית הספר לשלום: מה ניתן לשנות מתוך המערכת, ומהם גבולות הפעולה שהיא מציבה. רבות מהקבוצות שלנו מורכבות מאנשים הפועלים בתוך מוסדות ציבוריים – מורות, עובדים סוציאליים ונשות בריאות הנפש, מתכננות ערים, עורכי דין ואנשי מקצוע נוספים. כולם מבקשים לקדם שינוי מתוך מסגרות שמציבות מגבלות ולעיתים גם משמרות יחסי כוח ואי־שוויון. ובכל זאת, דווקא מתוך המערכת יש להם השפעה ישירה על האנשים והקהילות שאיתם הם עובדים, ולעיתים גם מרחב פעולה מסוים לעצב את האופן שבו המדיניות מיושמת בפועל.

המקרה של פוליטיקאים שונה: הם פועלים בלב המערכת הייצוגית, ולכן פוטנציאל ההשפעה שלהם רחב במיוחד – אך דווקא חופש הפעולה שלהם מצומצם יותר. הם נדרשים לייצג ציבור, לבנות קואליציות, להתפשר ולפעול בתוך כללי משחק נוקשים. הדבר ניכר גם בדיאלוג עצמו: לצד רגעים של שיתוף אישי, רוב השיח היה אסטרטגי, ייצוגי ומכוון לפתרון בעיות. במובן זה, התהליך המחיש את המתח המובנה שבין פוליטיקה לבין דיאלוג: מצד אחד, היכולת לבנות בריתות ולהגיע להסכמות; מצד אחר, הקושי לעצור, להשהות עמדות ולעבד לעומק את הפחדים, הפגיעוּת והכאב שמהם הן נובעות.

דווקא משום כך, היה ערך מיוחד לכך שהמשתתפים קיבלו מרחב שבו לא נדרשו רק לייצג עמדות, אלא גם לבחון את התנאים שמאפשרים לגשר על הפערים על מנת לשתף פעולה.

בניית תשתית לעתיד

במשוב המסכם תיארו המשתתפים.ות את עצם קיומו של המרחב המשותף כהישג בפני עצמו וכפוטנציאל לבניית שיתוף פעולה בהמשך הדרך. משתתף אחד סיכם ואמר "עצם ההגעה וההיכרות מהותית – עצם זה שאנחנו יכולים לדבר על מחלוקות ומגוון דעות זה מעשיר וחשוב." הוסיף לו משתתף נוסף "בנינו רשת ויצרנו פה התחלה של קשרים, גם עסקיים וגם אישיים. זה יכול להקל על העבודה שלנו ובאמת לייצר שותפות".

לאחרונה התבשרנו ששלוש מתוך ארבע המפלגות הערביות הצליחו למצוא את הדרך להתאגד לכדי ריצה בבחירות תחת רשימה משותפת אחת – חד"ש, בל"ד ותע"ל. מי שעקב.ה אחרי התהליך, יכל.ה לראות שהדרך לשם היתה רבת מהמורות. על אף האינטרס המשותף הברור לרוץ יחד ולהגיע לכנסת כגוש משמעותי — על פני ריצה נפרדת שככל הנראה תותיר לפחות את חלקן מחוץ למשחק — פעמים רבות במהלך המשא ומתן היה נראה שהאיחוד לא יצליח, המחלוקות והקונפליקטים כמעט והכריעו את הכף. ובכל זאת – בסוף הצליחו להגיע להסכמות ולאיחוד לכדי ריצה משותפת. לא בגלל שפתרו את המחלוקות, אלא למרות המחלוקות הצליחו להתקדם. 

התהליך שעברה הקבוצה אצלנו משתקף במידה מסוימת בתהליך שעברו המפלגות הערביות בדרך לאיחוד: אפשר להגיע להסכמות לכדי יצירת קואליציה על אף המחלוקות גם בלי לפתור אותם. יש אפשרות לנהל משא ומתן על נקודות המחלוקת, ואף לא להגיע להסכמות, אבל כן למצוא דרכים יצירתיות סביבן שיאפשרו להתאחד לצורך מטרה משותפת. כשהאינטרס המשותף חזק, אפשר למצוא את הדבק. משתתפת אחת ניסחה את זה ככה בסיכום: "האנשים בקבוצה יודעים שמה ששמנו על השולחן הוא אפשרי ומעשי, העניין הוא העטיפה, איך מציגים את זה לציבור שלהם. ופה העבודה, אפשר למסגר את זה בצורה שהיא גם נאמנה למהות וגם חכמה – הפחד הוא מהניראות, ויותר קל לעבוד איתו מאשר עם פחד ממהות."

אז אמנם בקבוצה שלנו לא היה ייצוג לכל מפלגות הקואליציה – כמו ישר בראשות אייזנקוט, המפלגה של בנט (אם כי היה יצוג ל"יש עתיד" וכיום הן מאוחדות) וישראל ביתנו בראשות ליברמן – אבל עדיין היו מחלוקות מהותיות שצפו. החלק המעניין והנוסך תקווה, היה שגם סביב הגרעינים הקשים, ברגע האמת כשנכנסו לדיונים על מנת להרכיב קואליציה, המשתתפים הצליחו למצוא דרכים יצירתיות לגבור על הקונפליקט ולהתקדם יחד. לפעמים הם שמו בצד מחלוקות והתמקדו בהסכמות, לפעמים הם מצאו דרך שלישית כשהיה נראה שמגיעים למשחק סכום אפס, לפעמים ניסחו דברים קצת אחרת בצורה שהכילה את השונויות והמורכבויות. וכאשר כן היתה הסכמה רחבה – הם התקדמו והעמיקו בבניית תכנית פעולה מרשימה. התובנות האלה יכולות לשמש בסיס למשא ומתן אמיתי בכנסת שבתקווה יתקיים בקרוב.

מאחר והמטרה להחליף את הממשלה היתה משותפת ובוערת כל כך חזק אצל כל הצדדים אחרי כמעט 4 שנים של הפקרה, השמדה, שחיתות וגזלייטינג, ולאור הניסיון המוצלח – גם אם לא מושלם – של הקבוצה שלנו, ולאור הצלחת המפלגות הערביות להתאחד לרשימה משותפת – אנחנו מאמינים שבניית קואליציה יהודית ערבית היא אופק אפשרי ליום שאחרי הבחירות הקרובות.

__