אחת, שתיים, שלוש – ניצחון!

אמיר בשאראת

כל הניצחונות שייזכרו לדורי דורות בשנתיים וחצי האחרונות (השמדת העם בעזה, "התאדות" ארגון החיזבאללה בלבנון והשמדת תוכנית הגרעין באיראן במלחמת 12 הימים) הן כקליפת השום לעומת הניצחון המוחלט של הנרטיב הציוני בגדה המערבית. תפיסת שטח, עקירת האוכלוסייה הפלסטינית המקומית, טרור יהודי בגיבוי ובליווי הצבא, ונרטיב של ימין מלא בסוגיה המדינית.

דומה המצב גם לניצחון המוחלט בהחלשת הציבור הפלסטיני אזרחי המדינה, בהעמקת הפערים החברתיים הכלכליים ובחיזוק אי תחושת הביטחון האישי שמקבלת הד ותהודה על ידי ארגוני הפשיעה והאלימות הגואים.

נדמה כי אמנם קיימות מספר זירות של מלחמות המוגדרות כולן כקיומיות: המלחמה להשמדת החמאס (שבעבר היה נכס), המלחמה על העורף הצפוני להשמדת ארגון חיזבאללה (שבעבר היו מי שהגדירו את סיום המלחמה בהתאדות הארגון, ובימים האחרונים סתרו את עצמם), המלחמה מול איראן והתוכנית הגרעינית; אך בפועל הזירה המרכזית היא מול האוכלוסייה הפלסטינית: הראשונה בגדה המערבית, והשנייה בתוך ישראל.

מצד אחד יש את דעת הקהל העולמית שנעה בין הלגיטימציה לחיסול החמאס בגלל טבח השבעה באוקטובר עובר בלגיטימציה להחלפת שלטון האייתולות באיראן וכלה בהשמדת ארגון הפרוקסי המשמעותי ביותר של איראן בגבול הצפוני – החיזבאללה. ומצד השני בו בזמן – זרועות השלטון הציוני משליטים טרור בגדה המערבית, והמשטרה הישראלית מעצימה את ארגוני הפשיעה להבטחת השליטה באוכלוסייה הפלסטינית המתגוררת בישראל.

מצד אחד יש את האופוזיציה הציונית – קשת רחבה הכוללת מימין את המועמד המוביל לעמוד בראש קואליציית השינוי נפתלי בנט ומשמאל מזהה התהליכים הגנרל יאיר גולן – התומכת, מתגייסת ומדבררת את המלחמה מול איראן. ובו בזמן, היא שותקת שתיקה רועמת לנוכח הטרור היהודי בגדה המערבית,עם התייחסות רופפת אל המציאות הקשה של האוכלוסייה הפלסטינית בישראל.

האוכלוסייה הפלסטינית בישראל נפגעת מירי הטילים ושברי היירוטים, סובלת ממחסור חמור במקלטים, נפגעת בגוף ובנפש מהמלחמה, מאוכזבת מאופוזיציה צייתנית של מלחמות לעומת הסדרים ומנסה לבטא את עומק הכאב של אכזריות המלחמה. ובו בזמן, טובי בניה נלקחים למעצר על הזדהות עם אויב, נסתם פיה ונסדק אמונה, והיא נטבחת על ידי ארגוני פשיעה הנתמכים על ידי השלטון הציוני.

האוכלוסייה הפלסטינית בגדה סובלת מטרור יהודי, מפשעי הצבא ומרשות פלסטינית חלשה ומבישה. הן השלטון והן האופוזיציה לא מסתירים את אופייה הגזעני של הציונות, ומצהירים בריש גלי שהסדר מדיני עם הפלסטינים שיביא לסיום הכיבוש והקמת מדיני פלסטינית אינו בא בחשבון בשנים הבאות, ולא יהיה שינוי בסדרי העדיפויות המדיניים והביטחוניים. זה נכון בין אם מדובר בממשלת ימין על מלא ובין אם בממשלת שינוי-מרכז-ימין.

הניצחון המשמעותי ביותר של ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא לא הניצחונות הרבים בבחירות בעשורים האחרונים, אלא באיחוד השורות באופוזיציה הציונית סביב מועמדים מובילים שדומים לו. כמוהו, הם תומכים במדיניות ימין, מתנערים מתיוגם כשמאל או אפילו מרכז, מעודדים המשך שליטה באוכלוסייה הפלסטינית, מורתעים משותפות פוליטית ערבית יהודית, ועוד אלף ויותר קווי דמיון עם נתניהו – לא האיש – אלא המדיניות.

__

עו"ד אמיר בשאראת הוא יועץ אסטרטגי והובלת תהליכים.

בוגר שני קורסים בבית ספר לשלום: סוכני.ות שינוי בתחום עריכת דין ופוליטיקאים בונים גשרים.

__