קורס מנחים.ות לדיאלוג היהודי־פלסטיני במספרים

בין החודשים אפריל-יולי 2025 התקיים הקורס להכשרת מנחים.ות לדיאלוג היהודי־פלסטיני בבית הספר לשלום. סיימו אותו בהצלחה 24 משתתפות.ים, 12 פלסטיניות.ים ו־12 יהודיות.ים, 13 נשים ו־11 גברים. המשתתפות.ים הגיעו מתחומי טיפול, חינוך, הנחיה ועבודה קהילתית, ומתגוררות.ים בנגב, במרכז, בצפון ובמזרח ירושלים. במהלך הקורס התקיימו 11 מפגשים בני 6 שעות כל אחד, כולל שני סופי שבוע מרוכזים, הראשון בן יומיים והשני בן שלושה ימים. סך הכול כלל הקורס 80 שעות לימוד.

במהלך הקורס התקיים סיור בתערוכה "מועקה وجع" בגלריית כפר ואחת אלסלאם נווה שלום, בהנחיית מנהלת הגלריה דיאנה שלופי ריזק. התערוכה עסקה ביצירות של פלסטינים וישראלים בנושאים פוליטיים, ובייחוד בהשמדה, אובדן וכאב הקשורים במלחמה בעזה. הסיור העלה שאלות על פעולה קהילתית בזמן מלחמה, יוזמה אזרחית, זהות ונראות במרחב.

"לאורך הקורס מצאתי את עצמי נחשפת לשאלות שלא העזתי לשאול קודם – על הזהות שלי, על המקום שלי בתוך מציאות מורכבת, וגם על השתיקה שהתרגלתי אליה."

הקורס להכשרת מנחים.ות לדיאלוג היהודי־פלסטיני הוא חלק בלתי נפרד מהחזון של בית הספר לשלום, לפתח מנהיגות פוליטית וחברתית היכולה להוביל תהליכי שינוי בין פלסטינים ויהודים. הקורס נשען על השיטה הייחודית של בית הספר לשלום, המשלבת דיאלוג עמוק עם ניתוח יחסי כוח, התבוננות ביקורתית על נרטיבים, והבנה של ההקשרים ההיסטוריים והחברתיים של הקונפליקט.

המטרה איננה רק הקניית כלים להנחיית קבוצות, אלא יצירת מרחב שבו מנחים ומנחות לעתיד חווים בעצמם את המורכבות, לומדים לשהות בה, ומפתחים אחריות מקצועית ופוליטית.

בוגרי ובוגרות הקורס הופכים לחלק מקהילה פעילה של מנחות ומנחים, שפועלים במגוון מסגרות, ארגוני חברה אזרחית, מערכת החינוך, עבודה קהילתית ואקדמיה, וממשיכים לקדם דיאלוג כדרך לשינוי מציאות ולקידום שותפות צודקת ושוויונית.

הקורס בנוי משלושה צירי למידה מקבילים:

• דיאלוג פלסטיני־יהודי (חד־לאומי ודו־לאומי) – בשלב הראשון בהנחיית מנחים.ות הקורס, ובשלב מתקדם בהנחיית המשתתפות.ים עצמם במסגרת "הנחיית עמיתים".
• תיאורטי – למידת מיומנויות הנחייה באמצעות הרצאות שהועברו על ידי מנחים.ות הקורס, צוות בית הספר לשלום ומרצות.ים חיצוניות.ים.
• סוגיות קדאיא – דיונים מקצועיים סביב סוגיות בהנחיה שעלו מתוך ההתנסות הישירה בדיאלוג.

מנחים.ות הקורס

אברהים אגבאריה – מנחה שותף, בית הספר לשלום.

עובד סוציאלי בעל ניסיון של למעלה מ־20 שנה בתחומי הטיפול, ההדרכה והנחיית קבוצות. עסק במשך שנים בהנחיית קבוצות דיאלוג בבית הספר לשלום, בעיקר בקורס ערים מעורבות, בקורסי דיאלוג באקדמיה ובהנחיית קבוצות דיאלוג נוספות.

מיכל זק – מנחה שותפה, בית הספר לשלום.

בעלת ניסיון רב שנים בהנחיה וליווי צוותים בארגונים משותפים פלסטינים וישראלים, מומחית לחינוך פוליטי ומנחת קבוצות בקונפליקט.

דיאלוג בזמן מלחמה

הקורס נפתח בעיצומו של גל הסתה, השתקה ואלימות גוברת כלפי פלסטינים, לא רק הפצצות על עזה, אלא גם דיכוי שיטתי של כל קול פלסטיני, היעלמות מהמרחב הציבורי ופחד הולך וגובר לדבר או להישמע. המלחמה בעזה לא הייתה "רקע" לקורס, היא הייתה חלק ממנו. היא נכנסה אל החדר, אל הלמידה ואל הדיאלוג כחומר גלם חי, שנוכחותו הורגשה בכל מפגש.

כבר מהרגע הראשון היה ברור שזה לא קורס שמתקיים "למרות" המצב, אלא בתוכו. מכאן הגיע גם האתגר וגם הבחירה להחזיק שותפות פוליטית דווקא בזמן שבו הכול מתפורר. המשתתפות.ים למדו שדיאלוג אמיתי קורה כשמסכימים לשהות בכאב, לא לעקוף אותו.

הדיאלוג התקיים במקביל ללמידה של מיומנויות הנחיה: ניתוח יחסי כוח, החזקת מורכבות, זיקוק עמדת מנחה ושאילת שאלות לא נוחות, גם על עצמם. מפגש אחרי מפגש התקיימו שיחות טעונות, חוצות שפות, עם מתחים שלא טושטשו אלא נשמרו כדי ללמוד מהם.

השפה עלתה כאחת הזירות המשמעותיות ביותר, לא כאתגר טכני של תרגום, אלא כשדה מאבק פוליטי. סוגיות כמו תרגום חלקי, נגישות לא שוויונית ומטענים סמנטיים הפכו לנושאים חינוכיים ופוליטיים. 

רצח העם ועננת מלחמת ההשמדה בעזה ליוותה את הקורס והשפיעה על הדיאלוג בצורות שלא הכרנו בעבר. מצד אחד היתה הימנעות מלגעת בנושאי הליבה של הקונפליקט, כמו הכיבוש והנכבה, נושאים שעולים בכל דיאלוג ובכל קורס. אפשר אולי לטעון שהקבוצה חששה שעל רקע זוועות המלחמה זה יפרק אותה. מצד שני היתה קירבה גדולה ומיוחדת שאיפשרה לקבוצה היהודית להסתכל למציאות בעיניים, מציאות בה יש להם אחריות לפשעים גדולים שנעשים בשמם, ולקבוצה הפלסטינית לשתף בכנות את רגשי הכאב והאשמה שהם חווים לנוכח המלחמה והשיתוק שלהם בתוכה. נוצר מרחב דו לאומי שהוא מראה הפוכה ליחסים המתקיימים בחוץ בין פלסטינים ליהודים.

"בחרתי להשתתף בקורס כי אני מאמינה שחייבים לדבר, במיוחד בימים חשוכים ומפחידים."

תהליך התנסות מעשית – הנחיית עמיתים

אחד הצירים המרכזיים בלמידה היה התרגול המעשי בהנחיית קבוצות. לאורך הקורס חולקה הקבוצה הגדולה לשתי קבוצות, וכל זוג משתתפות.ים הוביל הנחיה של קטע מתוך תהליך קבוצתי, לעיתים כחלק מדיון מתוכנן ולעיתים כתגובה לדינמיקה שהתפתחה בזמן אמת.

לאחר כל התנסות התקיים תהליך עיבוד מעמיק: ניתוח התהליך בקבוצה, רפלקציה אישית, התבוננות על שימוש בשפה, זיהוי דינמיקות של הסחת קונפליקט, אופן השימוש בסמכות המנחה, עיתוי ההתערבויות, עבודה ב-קו (הנחיה משותפת) וחלוקת התפקידים בין המנחים. הדגש היה על שילוב בין ניתוח פדגוגי לעמדה פוליטית, ועל היכולת להחזיק גם מורכבות רגשית.

המשתתפות.ים למדו לבנות מהלך קבוצתי מדויק, לזהות מה קורה "מתחת לפני השטח" ולהגיב באופן מודע. העבודה בזוגות דרשה תיאום, קבלת החלטות משותפת והחזקת עמדות שונות במרחב אחד.

"הנחיית העמיתים המשותפת שהעברתי בקבוצה המעורבת היתה משמעותית, במהלכה הרגשתי שיש קירבה ואמפתיה חוצת זהויות."

הרצאות של מרצות.ים

הקורס כלל הרצאות של מנחים.ות הקורס, צוות בית הספר לשלום ומרצות.ים חיצוניות.ים, ההרצאות שולבו לאורך הקורס ככלי להעמקה מקצועית, ותרמו ליכולת המשתתפות.ים לגבש עמדה מנחה מודעת ומבוססת תיאוריה.

• אברהים אגבריה – מושגי יסוד בהנחיית קבוצות
• מיכל זק– משמעות השפה בזהות ובקבוצות הדיאלוג
• ד"ר רועי זילברברג – שיטת הדיאלוג של בית הספר לשלום.
• נור אבו ראס – דיאלוג בזמן מלחמה.
• ד"ר עמליה סער – מבט ביקורתי על הנחות אוניברסליסטיות של שיח הדיאלוג, וניתוח הכוח המובנה במפגשים.
• חאולה אלטורי – שפה, מגדר, זהות ונרטיב; דיאלוג כמרחב השתקה לצד הזדמנות.
• רותי שוסטר – האתיקה של ההנחיה הפוליטית.
• ד"ר מראם מסארווה (בסופ"ש האחרון) – פאולו פריירה והפדגוגיה הביקורתית כבסיס לחינוך פוליטי ושחרור.

לסיכום

הקורס היה מרחב לימוד אינטנסיבי שבו נשזרו יחד הנחית עמיתים, דיאלוג ולמידה תיאורטית. התהליך יצר שינוי עמוק אצל רבות ורבים מהמשתתפות.ים. הקורס העניק למשתתפות.ים תשתית מקצועית ייחודית בהנחיית קבוצות דיאלוג פלסטיני-יהודי, עם כלים מעשיים, שיחות עומק ועיבוד משותף שחיזקו את היכולת לעמוד בעמדת מנחה מודעת, אחראית ומדויקת.

לא כל מה שתוכנן יצא לפועל, חלק מהמפגשים נדחו, חלק מהנושאים לא נפתחו עד הסוף. לצד ההישגים הרבים, הקורס גם שיקף את המגבלות והאתגרים של המרחב הדיאלוגי במציאות של אסון מתמשך. הסיור שתוכנן לעסוק בנכבה נדחה, חלק מהמפגשים הועברו לזום, ובחלק מהמרחבים החד־לאומיים והנחיות העמיתים עלו מנגנוני שתיקה סביב נושאים רגישים כמו צבא, זהות דתית או פריבילגיה. רגעים אלו שיקפו את הדינמיקה שאנו מבקשים לשנות, הפחד מהתנגשות והבריחה לקונצנזוס "מכיל" שמעלים את קווי השבר. ובכל זאת, נבנו מרחבים של אמון ושותפות שבהם אפשר היה לומר אמיתות קשות, להקשיב אחרת, ולחוות רגעים של קרבה עמוקה. המפגש האחרון נבנה סביב רעיונותיו של פאולו פריירה של פדגוגיה ביקורתית, לאורם בנה בית הספר לשלום את גישתו החינוכית. וזו הגישה שאיתה יצעדו המשתתפים.ות בהמשך המסע המקצועי-חינוכי שלהם. דיאלוג פוליטי, כפי שהקורס לימד אותנו שוב ושוב, איננו מחווה של פיוס אלא בחירה בשפה שיש בה קונפליקט, ביקורת ותקווה, תקווה שנולדת כשאנשים מוכנים לשהות יחד באי־הסכמה מבלי לוותר על עצמם או על האפשרות לשותפות אמיצה.

נבנו קשרים חוצי לאום שהתבססו לא על הסכמה אלא על היכולת להחזיק עמדה זה לצד זו. ההנחיה הפכה לכלי של אחריות פוליטית ומקצועית. השאלות שנותרו פתוחות, על שותפות, על גבולות השיח, על השפה, הן אולי המורשת החשובה ביותר שהקורס השאיר.

"התחלתי להבין ולהאמין בחשיבות הדיאלוג והדיון מול האתגרים הרבים שעומדים בפני הפלסטיני והיהודי."

–