בין שתיקה להשתקה

אתגרים לחופש הביטוי והמחשבה באקדמיה בישראל

סיכום יום למידה, 27 ביוני 2026, בית הספר לשלום, נווה שלום ואחת אל סלאם

1. רקע

בית הספר לשלום בנווה שלום ואחת אל סלאם פועל במוסדות להשכלה גבוהה מאז 1989, בעיקר בקבוצות סטודנטים וסטודנטיות, ולצדן בהכשרות לצוותי סגל. יום הלמידה שלהלן היה השני בסדרה. קדם לו יום למידה ביולי 2025, בהשתתפות 19 אנשי ונשות סגל מ 11 מוסדות, כאשר 6 מוסדות היו מיוצגים בשני הימים.

יום הלמידה הראשון, שהתקיים ביולי 2025, עסק בגיוון והכלה במוסדות אקדמיים ובשאלה האם שותפות יהודית־פלסטינית באקדמיה היא אפשרית וריאלית. במהלך השנה שלאחר מכן, עלו עדויות להשתקה במוסדות האקדמיים בקרב סטודנטים.ות ומרצים.ות פלסטינים.ות. על רקע זה, יום הלמידה הנוכחי עבר לשאלה בסיסית יותר: האם ניתן בכלל לדבר, ואם כן – באילו תנאים. כינסנו א.נשי סגל אקדמי כדי לבחון את השינויים שחלו במרחב חופש הביטוי באקדמיה ואת מנגנוני ההשתקה.

ביום הלמידה השנה השתתפו 22 אנשי ונשות סגל, 12 יהודים ויהודיות ו-10 פלסטינים ופלסטיניות, מ-15 מוסדות להשכלה גבוהה בישראל, מהם 20 סגל אקדמי ו-2 צוות מינהלי. המוסדות המיוצגים: אוניברסיטת בן גוריון בנגב, אוניברסיטת תל אביב, האוניברסיטה העברית בירושלים, הטכניון, המכללה האקדמית תל אביב יפו, המרכז האקדמי רופין, המכללה האקדמית עמק יזרעאל, מכללת קיי, מכללת אחווה, מכללת אורנים, מכללת סח'נין, מכללת דוד ילין, המכללה האקדמית בית ברל, האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים והמכללה האקדמית להנדסה אפקה. הפריסה הזו, 15 מוסדות עבור 22 משתתפים, מלמדת שרובם הגיעו כקול יחיד מן המוסד שלהם. תחושת הבדידות שתועדה במשוב אינה רק חוויה סובייקטיבית אלא משקפת מציאות אובייקטיבית.

היום נבנה כדי לאפשר תנועה בין שלושה מרחבים: מליאה, קבוצות דו לאומיות קטנות וקבוצות חד לאומיות. לצדם התקיימו הרצאתו של פרופ' קווין קסטר על חינוך אזרחי וחינוך לשלום באזורי קונפליקט, והצגת מחקר ויוזמה של ד"ר מאיה פניג, קטרינה זחלאווי ודניה קורן על התארגנות סטודנטיאלית באוניברסיטת תל אביב. הדוח נשען על תיעוד צוות ההנחיה ועל שאלון משוב שאליו השיבו 12 משתתפות ומשתתפים, בעברית ובערבית. המשתתפים.ות הם מי שבחרו להגיע ליום עיון בנושא זה, ולכן הדוח אינו מייצג את הסגל האקדמי בישראל אלא את מי שכבר מזהה את התופעה כבעיה. הציטוטים מובאים ללא שיוך למוסד ובלא פרטים מזהים, וציטוטים שנאמרו בערבית תורגמו לעברית.

2. האתגר כפי שהוגדר, והאתגר כפי שהתברר

יום העיון תוכנן סביב הנחה מסוימת לגבי טיב הבעיה: שאנשי ונשות סגל מתמודדים עם צמצום מרחב הביטוי, ושמקורו חיצוני להם. לפי הנחה זו, מה שדרוש הוא מרחב שבו אפשר לומר את מה שלא ניתן לומר במוסד. במהלך היום התברר שהתמונה מורכבת יותר בשלושה מובנים, וכל אחד מהם מקשה על ההתמודדות יותר מהניסוח המקורי.

ראשית, הלחץ פועל בו זמנית משני הכיוונים. לצד הלחץ מלמטה, מסטודנטים ומהרשתות, התהדק לחץ מלמעלה: ועדות משמעת, הנהלות שמטילות על המרצה לנסח את ההבהרה שהן עצמן נמנעות מלנסח, ותלות תקציבית של מוסדות בגורמים בעלי אינטרס מובהק. החידוש אינו בקיומו של אחד מהלחצים אלא בסגירת המרחב שביניהם, שבו היה יכול היה איש סגל להישען על גורם אחר תאורטית.

שנית, ההשתקה אינה נאכפת רק מבחוץ. עלו תיאורים של הימנעות מדיבור מתוך הערכת סיכונים ולא מתוך איסור מפורש, של אזהרות שהגיעו מעמיתים ולא מן הממסד, ושל השתקה שכל אחד מפעיל על קולות שאינו רוצה לשמוע. דפוסי השתיקה לא נולדו באוקטובר 2023, אלא נלמדו בילדות ובמערכת החינוך ומופעלים מחדש ברגעי איום. המלחמה החריפה והפעילה מחדש מנגנונים שהיו קיימים גם קודם, והעניקה להם ביטויים חדשים במרחב האקדמי.

שלישית, ההשתקה נכחה בתוך המרחב שנועד לפרוץ אותה. משתתפת אמרה שמעצבן לדבר על שתיקה והשתקה במקום לדבר את הדברים המושתקים, והוסיפה מיד שגם אם יוזמן דיבור כזה היא לא תעז. משתתפת אחרת התנצלה על שהיא מביאה לחדר אירוע קשה שהתרחש באותו בוקר, ומשתתף אמר שאצלו במכללה הכל על מי מנוחות. גם במרחב מוגן, מרצון, מחוץ למוסד ובליווי מקצועי, הגבול הופנם והוסיף לפעול.

ומכאן טענת הדוח: הדיון הציבורי ממסגר את הבעיה כשאלה של חופש ביטוי, כלומר כשאלה של כללים והליכים. אך הממצאים כאן מצביעים על תופעה מבנית עמוקה יותר, תרבותית ומופנמת. התמודדות ראויה מחייבת תגובה מבנית, השתתפות של כל המעורבים בקמפוס ובעיקר דיון פתוח ובטוח, ולא אירועים חד פעמיים.

הערה על שפה ועל עמדת בית הספר לשלום

הגילוי השלישי מחייב את מפרסמי הדוח לעמדה מפורשת, שכן דוח על השתקה הנמנע מן המילים המושתקות משעתק את התופעה שהוא מתאר.

בית הספר לשלום רואה במה שהתרחש בעזה מאז אוקטובר 2023 רצח עם, ולכל הפחות מלחמת השמדה ופשעי מלחמה, ורואה במדיניות כלפי הפלסטינים משטר של דיכוי. עמדה זו עולה בקנה אחד עם קביעת ועדת החקירה של האו"ם מספטמבר 2025, עם החלטת האיגוד הבינלאומי לחוקרי רצח עם מאוגוסט 2025, ועם דוח אמנסטי מדצמבר 2024. ההליך בבית הדין הבינלאומי לצדק טרם הוכרע לגופו.

זוהי הנחת מוצא של המפרסמים.ות ולא ממצא של המחקר. ממצאי הדוח עוסקים במנגנוני ההשתקה באקדמיה ועומדים בפני עצמם.

3. ממצאים

3.1 לחץ דו כיווני

הלחץ המוכר מגיע מלמטה: תלונות סטודנטים, פניות מילואימניקים, קמפיינים ברשתות. מה שעלה ביום הלמידה הוא התהדקותו של ערוץ שני, לחץ המגיע מתוך המוסד עצמו.

ועדות המשמעת עלו כזירה פעילה. משתתפת פתחה את היום באמירה שהיא חברה בוועדת משמעת ואינה מוכנה להשתיק זאת. דפוס שני הוא חוסר לקיחת אחריות מהדרגים הגבוהים, והעברת אחריות כלפי מטה: משתתפת סיפרה שהמכללה דרשה ממנה להוציא מכתב מרגיע בעוד ההנהלה עצמה לא פרסמה דבר. דפוס שלישי הוא תלות תקציבית של מוסדות ונוכחות גוברת של גורמי אכיפה בזירה האקדמית.

מרצה הנתון ללחץ ציבורי יכול היה להישען על המוסד, ומרצה הנתון ללחץ מוסדי על קהילה מקצועית. כששני הערוצים פועלים בו זמנית ובאותו כיוון, לא נותר על מה להישען. זהו ההסבר המבני לבדידות שתועדה במשוב, והוא מתיישב עם הנתון שרוב המשתתפים הגיעו כקול יחיד ממוסדם.

ביום הלמידה של 2025 פרופ' תרזה קולומה בק הציגה הבחנה בין שתי תפיסות של ביטחון במוסד האקדמי: ביטחון כרוטינה, כלומר העדפת יציבות והיעדר הפרעה לסדר היום, מול ביטחון כהבעה עצמית, כלומר מרחב שבו ניתן לדבר ולהביע זהות גם במחיר אי נוחות. בלשון זו, מה שמכונה בקמפוסים "שקט תעשייתי" אינו היעדר קונפליקט אלא ניהולו בהשתקת הצד שקולו מפר את השקט. זו מדיניות של שליטה ולא של דאגה, והיא משכפלת את חלוקת הכוח הקיימת במקום לאזן אותה.

3.2 השתקה מופנמת

חלק ניכר מן ההשתקה פועל ללא אכיפה. משתתפים.ות תיארו הימנעות הנובעת מהערכת סיכונים ולא מאיסור מפורש. מרצה סיפר שהוזהר שלא להגיע ליום הלמידה משום שהדבר עלול לסכנו, ובבירור התברר שהמזהיר היה עמית ולא ההנהלה. האזהרה הגיעה מתוך הקבוצה ולא מן הממסד, וזהו סימן להפנמה של הגבול המסומן ע"י הממסד.

ההשתקה פועלת גם בתוך קבוצות הזהות ולא רק ביניהן. בקבוצה החד לאומית היהודית דברו על תחושת בדידות בתוך קבוצת השייכות, ומה שכונה "טהרנות של השמאל": משתתפת עשויה לחשוש פחות מוועדת משמעת ויותר מנידוי בקרב עמיתיה. 

צוות ההנחיה ציפה שבקבוצה החד לאומית היהודית תעלה הסתייגות מן ההפרדה לדיונים חד לאומיים, דבר שעולה בקבוצות רבות. ההסתייגות לא הושמעה כלל, ובמקומה החלו המשתתפים מיד לספר דברים שלא נאמרו במליאה. יותר מתמיד ראינו שההפרדה הייתה נחוצה ומקדמת.

בקבוצה החד לאומית הפלסטינית עבר הדיון במהירות מהשתקה מוסדית עכשווית להשתקה שנחוותה בילדות, בבית ובבית הספר. בהקשר זה עלו חוויות של הגבלות על ביטוי הזהות הלאומית במערכת החינוך. חוויות מוקדמות אלה עיצבו דפוסי זהירות וחשש, שהמשתתפים תיארו ככאלה הממשיכים להשפיע על האופן שבו הם מתנהלים ומבטאים את עצמם במרחב האקדמי כיום. הפנמת ההשתקה ממשיכה לעצב את גבולות האפשרי עבור פלסטינים במרחב האקדמי גם בהקשרים נוספים: למשל עלה נושא הירידה במספר הסטודנטים.ות הפלסטינים.ות במוסדות בישראל והבחירה ללמוד במוסדות ביישובים הערביים הנתפסים כמרחבים בטוחים יותר.

דפוסי השתיקה לא נולדו באוקטובר 2023, אלא נלמדו מוקדם ומופעלים מחדש ברגעי איום. כאשר דפוסים אלה מופנמים, הסרת מנגנוני ההשתקה החיצוניים לבדה לא בהכרח תחזיר את היכולת לדבר. הדבר עלה באופן ברור בדיון בקבוצה הפלסטינית, שבה המשתתפים תיארו חוויות שונות והבדלים בין־דוריים ביחס לאופן שבו דפוסים אלה נלמדים, נחווים וממשיכים להשפיע בהווה.

במשוב חזר השילוב בין השיח החד לאומי לדו לאומי כאחד המרכיבים המשמעותיים ביותר של היום. התרומה אינה של אחד משני המרחבים אלא של התנועה ביניהם. החד לאומי מאפשר עיבוד שאינו כפוף למבט של הצד האחר, והדו לאומי מאפשר הקשבה, ומי שעיבד תחילה בתוך קבוצתו הגיע פנוי יותר להקשיב.

3.3 קהילות התנגדות: המעבר מהתבוננות לפעולה

המושג "קהילות התנגדות" הוצג בסבב הפתיחה, נתפס מיד וחזר לאורך היום. הביקוש אינו לניתוח נוסף של המצב אלא למושגים ולמודלים שיאפשרו פעולה בתוכו.

נקודת המפנה הייתה הצגת המחקר והיוזמה של ד"ר מאיה פניג, קטרינה זחלאווי ודניה קורן על התארגנות סטודנטיאלית באוניברסיטת תל אביב, שזכתה לדירוג הגבוה ביותר מבין תכני היום. משתתפת כתבה שהיא אפשרה לדמיין ולחשוב מה ניתן לעשות. צוות ההנחיה תיאר שינוי באווירת החדר לאחר ההצגה, מעיסוק בחוסר אונים לעיסוק באפשרויות פעולה. החוקרות הציגו מודל התנגדות שהן יזמו, כאשר מרכיב מרכזי במודל הוא ההגדרה שלו: הקבוצה הוגדרה כמרחב תמיכה לסטודנטיות המתנגדות למלחמה, ובכך נוטרלו מראש הקצוות והקונפליקט הפנימי. הצמצום המכוון של גבולות הקבוצה הוא שאיפשר את פעולתה.

שתי ההתארגנויות, זו שהוצגה וזו שהתכנסה ביום הלמידה, הן דוגמאות לאותה תופעה. התשובה להשתקה המוסדית אינה מרחב חלופי אחד וגדול אלא ריבוי של מרחבים קטנים. בקבוצה הפלסטינית הוזכרה יוזמה מקבילה של מרצים פלסטינים הנפגשים כדי לחשוב כיצד להגן על עצמם, ואשר הגיעו למסקנה שברצונם לערב מרצים יהודים ולקרוא לסולידריות.

4. השלכות והמלצות

ההמלצות שלהלן נגזרות ישירות מן הממצאים שלעיל.

חשיבות תהליכים מתמשכים. הממצא שדפוסי השתיקה נלמדו מוקדם ומופנמים, ולא נוצרו על ידי הלחץ הנוכחי, מחייב מסקנה תפעולית: יום אחד אינו יכול לפרק אותם. מרחב אינו בטוח רק מעצם הגדרתו ככזה, והביטחון צריך להיבנות לאורך זמן. נדרשת מסגרת קבועה, סדרת מפגשים או קבוצת עמיתים, ולא מפגש שנתי.

קבוצות קטנות ורבות, בתוך המוסד ומחוצה לו. הקבוצה שהוצגה מתל אביב הצליחה משום שהגדירה לעצמה גבולות צרים, ולא ניסתה להכיל את כולם. זהו הכיוון המומלץ: לא זירה אחת גדולה שתחליף את המרחב שנסגר, אלא קבוצות קטנות ורבות בשני סוגים. קבוצות בתוך המוסד, של סגל או של סטודנטים, שמשנות את מה שניתן לומר במקום העבודה עצמו. וקבוצות המחברות בין מוסדות, שמספקות שני דברים שאין בתוך המוסד: מרחק מן המנגנונים שמפניהם מבקשים הגנה, ועמיתים למי שאין לו אף אחד לדבר איתו במוסדו. הנתון שרובם הגיעו לבדם ממוסדם מסביר מדוע הסוג השני חיוני ולא תוספת נחמדה.

ארגז כלים אופרטיבי. זה החסר המרכזי שזוהה, והוא הפריט הראשון לשלב הבא: מה עושים כשמוגשת תלונה, מהן הזכויות בהליך משמעתי, כיצד פועלים מתוך תפקיד מוגדר כחבר ועדה או כאשת הנהלה, ומה ידוע מהתמודדויות מקבילות במקומות אחרים בעולם. משתתפים ביקשו במפורש שפה לדבר בה ודרכים לפעול המוכרות ממאבקים אחרים.

תרגום מלא ורציף כתנאי סף בדיאלוג. לא רכיב לוגיסטי אלא תנאי לשוויון הגישה, ולפיכך תנאי לתקפות המרחב עצמו.

בשורה אחת: לשכנע את המוסדות לפתוח את המרחב אינו בשליטתנו. לבנות תשתית שתאפשר לסגל לפעול בתוך מוסדות סגורים כן.

5. סיכום ושאלות פתוחות

יום הלמידה זכה להערכה גבוהה מאוד במשוב, ולצדה לבקשה עקבית אחת: לצאת עם צעדים ולא רק עם שיח. הצורך במרחב לדיבור נענה. הצורך בכלים לפעולה לא. זהו הפער שממנו יוצא השלב הבא.

מטרת היום לא היתה להגיע להסכמות, וכמה שאלות נותרו פתוחות בכוונה. הן מובאות כאן משום שהן משותפות לכל העוסקים בתחום.

מה אמורה האקדמיה להיות: מרחב נייטרלי, מרחב מוגן, שוק של דעות, או זירה לחופש ביטוי ללא סייג. מוסד המכריז על עצמו כנייטרלי אינו ניטרלי בפועל, משום שהימנעותו מהתערבות משמרת את חלוקת הכוח הקיימת בתוכו. אין בכך תשובה לשאלה מה במקומה.

היכן עוברים הקווים האדומים: נשק ומדים בקמפוס, אמירות גזעניות ופוגעניות. שאלת הגבול אינה נעלמת בהיעדר גבולות מוסדיים, היא רק עוברת לידי היחיד.

מה מקומן של קבוצות דיאלוג בקמפוס, והאם לחבר אותן למוסד האקדמי או להותירן מחוצה לו. חיבור מקנה משאבים ולגיטימציה, אך מכפיף לאותם מנגנונים שמהם מבקשים להתרחק.

ומעל לכל השאלות הללו עומדת שאלה אחת: מה עושים כאשר ההשתקה מופנמת עד שאין עוד צורך לאכוף אותה? במצב כזה, הסרת הלחץ החיצוני לבדה אינה בהכרח מחזירה את היכולת להתבטא בחופשיות. המענה להשתקה מופנמת אינו רק יצירת מרחבים נוספים לשיח, אלא בניית תשתיות וקהילות שיאפשרו לאנשי סגל לפעול יחד, לתמוך זה בזה ולפתח מחדש את היכולת לפעול בתוך מוסדות סגורים. אם כן, האתגר הבא הוא לא רק לאפשר השמעת קול, אלא לבנות את הכוח הקולקטיבי הנדרש כדי להפוך את הקול לפעולה.

__