תמר שאנן

אחת התחושות החזקות שליוו אותי אחרי המפגש בעקבה היתה, שחוסר היכולת שלי לדבר עם הפלסטינים בשפתם מהווה מכשול מרכזי בדרכי להכיר אותם, את תפישת עולמם (האישית והקולקטיבית), את אורח חייהם ואת תרבותם. הרגשתי גם שהעובדה שחלק נכבד מבין הפלסטינים בקבוצה הבינו עברית, אך רק מעטים מהיהודים הבינו ערבית, מגלמת את חוסר השיוויון בין שתי החברות. יצאתי מהמפגש עם משימה ללמוד לדבר ערבית.
חברים נוספים מהקבוצה היו שותפים לתחושות אלו, ויחד החלטנו לבנות קבוצה ללימוד ערבית מדוברת. התחלנו בגיוס אנשים – בעיקר חברים ומכרים קרובים, שהגיעו דרך טלפונים ומיילים ששלחנו. בהמשך פנו גם חברים של חברים, וקיבצנו 12 משתתפים. ההענות היתה די גבוהה.

על המורה המצוינת המליץ לנו חבר אחר מהקבוצה, שלמד אצלה בעבר. קבענו איתה יום ושעה והתחלנו ללמוד. בתחילת המפגשים היה נסיון להיות קבוצה נודדת, כך שבכל שיעור משתתף אחר יארח בביתו את השיעור, אך גילינו עד מהרה שהמעברים מסרבלים את העניין, והמפגשים התקיימו באופן קבוע בסלון ביתי. התשלום היה נמוך ונקבע לפי מספר המשתתפים – פשוט חילקנו את הסכום שהמורה ביקשה עבור שעת לימוד לכל המשתתפים. גבינו בכל פעם את התשלום לשלושה חודשים מראש.

היה לכולנו חשוב שהאוירה תהיה נעימה וביתית, אבל שהמטרה תהיה ברורה – אלו מפגשי למידה ואינם מפגשים חברתיים. ואכן, בכל מפגש המורה לימדה אותנו שיעור בן שעה וחצי, ובסופו נתנה לנו שיעורי בית וחומרים לתירגול. לעתים נשארנו אחרי זמן השיעור לשיחות חבריות.

הלימודים במתכונת הזו היו מוצלחים למדי, ומפגשי הלימוד התקיימו לאורך שנה שלמה. במהלך השיעורים למדנו באופן מסודר את בסיס מבנה השפה הערבית המדוברת (מבנה משפט, בניינים, פעלים והטיות) וניהלנו בשיעורים שיחות סביב נושאים מחיי היומיום – היכרות, משפחה, אוכל, קניות, חתונה, הופעות… אני חושבת שהשיעורים הקנו לכולנו מיומנויות ראשוניות של הבנת הערבית ודיבור בה, הם קרבו אותנו אליה והעצימו את הרצון להתגבר על הקשיים הנלוים ללימוד שפה ולשכלל את היכולות לתקשר באמצעותה. אנחנו מחפשים היום מסגרת המשך ללימודי ערבית מדוברת ברמה מתקדמת יותר.