הגיע לסיומו הקורס במדרשת רופין: הקונפליקט היהודי ערבי בראי התאוריה וההתנסות 2019

, אותו מרכזת פרופ' אפרת בן זאב, ומנחות מטעם בית הספר לשלום רוז עאמר וטל קולקה.

מצורף רשמים מהסיור ש טל קולקה כתבה:

 

בעמק יפה בין מטעים ושדות,

בין קיבוץ המעפיל לכפר קקון,

בין אירועים היסטוריים לחיים כאן ועכשיו,

בין גשם שסופסוף ירד לשמש שהפציעה אחריו,

פגשנו את מיטל סטרול ואת אמה רותי סטרול שהובילו אותנו בין שבילי הקיבוץ, ובין סיפורי שלושת דורותיו.

מגדל המים, הבתים הישנים והחדשים, חצרות הגרוטאות של גני הילדים, הנוי הקיבוצי המטופח, מועדון החברים, ארון הגביעים של נבחרת הכדור-עף, המשוריין והפעמון זכרון לזמנים שעברו, קבוצת פעוטות חוקרים עתיקות צמחים וחלזונות,

עבר רחוק וקרוב מעורבבים עם הווה ועתיד.

מיטל משתפת בגילוי לב ובישירות בתהליך ״התפכחות״ שעברה שבו מצאה ולימדה את עצמה חלקים של ההיסטוריה ש״נגזלו״ ממנה. ולצידה אמה, סוחבת לה את המעיל ודואגת לכיבוד
ולכסאות לכולם,

מספרת בענייניות ולקוניות שמתחתיהן ניכרים גם הגאווה וגם המשקעים שהותירו הקשיים הדאגות והכאבים, את ההיסטוריה הרחוקה והקרובה של המקום שהוא ביתה מאז ומעולם.

וממעפיל אל קקון השכנה. באר יחידה ששרדה, אנדרטה ללוחמי חטיבת אלכסנדרוני שנהרגו בקרב ביוני 1948, חרדון מהלך בין אבני שרידים של מבצר, תצפית לעבר טולכרם, מוזיקה ערבית מתנגנת מפיקניק סמוך,

ונור אבו ראס המספרת על קקון. הכפר של סבתא רבתא שלה. שהיה ואיננו. ועל שברי זכרונות וסיפורים שניסתה ללקט מסבתא ומאבא. ועל שתיקתה העיקשת של סבתה והסירוב שלה לבוא לכאן למקום הולדתה מאז המלחמה ההיא.

המפגש עם ארבע הנשים האלו בנופי מולדתן (השלוש שפגשנו והרביעית שנכחה בעוצמה בהיעדרה ובשתיקתה) היה עבורי מרחיב לב. לבי יצא אל ארבעתן בהזדהות, בסקרנות
בהערכה גדולה ובתודה. כל אחת נושאת את משא הסכסוך וחוצבת בו את דרכה הייחודית מתוך העם, המקום, הדור והמשפחה אליהם נולדה.  יצאתי מהבוקר הזה עם תקווה ושמחה על שאלו הנשים החיות כאן בינינו, ומעצבות את תבניתן בנחישות ובאומץ, ובתוך כך משנות גם את נופינו ודרכינו המשותפים.